"אני לא יכולה להתחיל לחשוב על החיים שלי בלי התמיכה העצומה שקיבלתי מההורים שלי ובעיקר מאימא שלי שהיא המלאך השומר שלי. הספר הזה הוא הדרך הצנועה שלי להגיד לה תודה שבחרה להביא אותי לעולם ותודה ששמרה עליי מכל משמר". הציטוט המרגש הזה יצא מהלב של קרן שלהבת בהשקה של הספר קופסת הטבק של מרים שראה אור לאחרונה.
הגעתי להשקה בעקבות חברה שאמרה לי: "אתה חייב להכיר את האישה הזאת היא מדהימה, היא כמו עוף החול שכל הזמן נולד מחדש. היא השראה והוכחה שניסים קורים כל הזמן, צריך רק להאמין בהם".
קרן שלהבת היא עיתונאית, פעילה חברתית ומפעילה מסיבות ימי-הולדת שתמיד רואה מול עיניה את החלש והנזקק ודואגת לקרב את שולי החברה למרכז. בזמן טיפולי הכימותרפיה שעברה המשיכה לעבוד בעיתונות ולתרום לחברה ולקהילה.
הספר מתואר מנקודת מבטה של דליה שמלווה את בתה קרן לניתוח מציל חיים בבית החולים בילינסון. כדי להרגיעה לפני הכניסה לחדר הניתוח מספרת דליה לקרן זיכרונות ילדות מעיראק הרחוקה וכיצד שמרה אימה מרים על ילדיה מכל משמר. כך למדה קרן עד כמה עמדו ליהודי בגדד הכוח והאמונה בצדקת הדרך למענה חירפו את נפשם כדי לעלות לארץ ישראל וכיצד חיו במעברה גם בתנאים קשים כאילו לא חסר להם דבר כי חייהם היו מלאים בכל הדברים הנכונים.
"אני חושבת שמי שיקרא את הספר ובעיקר הדור הצעיר, יקבל פרופורציות לגבי מה חשוב בחיים ומה שולי", אומרת קרן שלהבת שמגדירה את עצמה "אחת שלא גדלה עם כפית כסף, אבל מוקפת באנשים עם לב זהב".
ניכר שאת בהודיה גדולה על האנשים הטובים שעזרו לך לאורך השנים
"מאוד. קודם כול אני מודה על האימא הלביאה שלי ששמרה עליי כל חיי כמלאך שומר. אני מודה על אבא שלי שלימד אותי בדרכו לעבוד קשה ולהיות עצמאית. אני מודה על הסבים והסבתות שלי שנתנו לי כל מה שביקשתי ובעיקר הרבה מאוד אהבה ואני מודה לקדוש ברוך הוא ששלח אליי רופאים מדהימים שבזכותם צלחתי את האתגר הגדול של חיי – מחלת הסרטן".
מה משמעות שם הספר "קופסת הטבק של מרים"?
"המוטיב של קופסת הטבק חוזר בפרקי הספר. מדובר בקופסה קטנה מעץ שמעוטרת בציור מנחושת של העיר ירושלים. סבתי מרים קבלה את הקופסה מאמה רג'ינה בהיותה בת 14. אביה של סבתי מרים נרצח על ידי הערבים והיא נאלצה לעזור בפרנסת הבית באמצעות גלגול עלי טבק ומכירתם. הריח העז של הטבק העיק על חייהם של בני הבית ואימה רג'ינה נתנה לה את הקופסה כדי שתשמור על העלים בתוכה. סבתי שמרה על הקופסה שהפכה עם הזמן לקופה קטנה בתוכה שמרה על ממונה הדל. הכסף שטמנה בה הציל אותה לא פעם. זה התחיל מהשוחד שנתנה לסוחר הערבי שהבריח אותם אל הגבול, החייל הערבי שתפס אותם ואיים להרגם, ועד לשימושה בישראל. כאן בארץ הסתירה סבתי כסף שחסכה לימים קשים וגם לשרשראות הזהב אותן הורישה לבנותיה שמתנוססות יחד עם הקופסה על גבי כריכת הספר".
"קופסת הטבק של מרים" הוא ספרה הראשון של קרן שלהבת שמיועד לקהל מבוגר. קדמו לו ארבעה ספרי ילדים: "ג'וני פילוני", "אמיל העכבר והאוכל נגמר", "ארד גיבור על" ו"לוני מלפפוני גיבור על".
איך נולד הרעיון לכתוב ספר?
"תמיד כתבתי, בעיקר לילדים. ידעתי שבאחד הימים אכתוב ספר למבוגרים, אבל לא ידעתי על מה אכתוב. כששכבתי לאחר הניתוח בבית החולים והרופאים בישרו לי שהניתוח עבר בהצלחה, הבטחתי לעצמי שאני מגשימה את חלומה של אימי להעלות את קורות חייה על הכתב, חלום שחלמה מאז בגרה. מאותו רגע הספר הזה כמעט כתב את עצמו. לא הייתי צריכה לעשות יותר מדי כי המילים יצאו מתוך הנשמה שלי".
ספרי לנו קצת על תהליך כתיבת הספר.
"זאת שאלה מעניינת כי אני לא ממש תכננתי את תהליך הכתיבה. בהיותי עיתונאית זה 20 שנה ידעתי שאשתמש בטכניקה של תחקיר כדי לאסוף פרטים חשובים וצבעוניים על החיים של אמא שלי ושל אימא שלה בעיראק. שאלתי את אמי שאלות על ילדותה, על מסירותה של אימא מרים סבתי ועוד פרטים חשובים שאת מרביתם לא ידעתי. בספר תיאור הפרעות ביהודי עיראק שלרובנו זה חומר שפחות נוכח בחיינו – אולי חלקנו למד על כך לבגרות, אבל אם לא חקרת את השורשים שלך רוב הסיכויים שלא תגיע למידע הזה וחבל כי יש כל כך הרבה מה ללמוד מחיי היהודים בעיראק".
מה למדת למשל?
"על הסכנה שהם חוו, על הקשיים ובעיקר על הקשר שלהם לארץ ישראל".
מתוך הספר: "מרים תארזי כל מה שאת יכולה, אנחנו חייבים לברוח. השכנים שלנו אומנם טובים ואוהבים אותנו אבל נהיה מפחיד להסתובב ברחוב. אנחנו לא יכולים להמשיך להתפרנס או ללכת לשוק ואני פוחדת שירצחו אותנו כמו שרצחו את אביך". מרים שהתגוררה מאז חתונתה באותו הבניין רק בחדר אחר, הרהרה אם עשתה בשכל כשגרשה את הערבים שהגיעו עם שטרות של כסף – פיצוי על רצח אביה. "הכסף לא יקנה את הדם של אבי שנשפך", צעקה לעברם בלי פחד והטיחה בפניהם את השטרות. "אני שמחה שעשיתי זאת, כך לפחות כיבדתי את זכרו של אבי", אמרה לעצמה. היום הם הורגים אותנו בלי לחשוש מאף אחד. שמנו הפך להפקר, חשבה".
כאמור בספר גם תיאור עליית יהודי עיראק לארץ ובמובן זה זוהי הצצה מעניינת מאוד לפרק חשוב בהיסטוריה של העם היהודי שלא זכה לקבל התייחסות ראויה בתרבות הישראלית. בספר "תרנגול כפרות" של אלי עמיר מתוארים היטב הקשיים שעברו נערים שעלו מעיראק, אבל מאז שראה אור בשנת 1983 נדמה שאין במה מספקת לתרבות העיראקית שצוברת תאוצה מחוץ למיינסטרים. כך למשל זמר כמו צחי אליאס שמנגן על שלושה כלים בכישרון רב כולל על עוד, זוכה לצפיות של מאות אלפי גולשים מהארץ ומהעולם, אבל סביר להניח שאם אתם לא נמנים על העדה העיראקית לא שמעתם את שמו.
"מאז שהוצאתי את הספר לאור חשוב היה לי להעמיק את הידע שלי על העדה, לכן יצרתי שיתופי פעולה עם אמנים עיראקיים כמו צחי אליאס וראיינתי אותו בפודקאסט שלי 'רדיו שלהבת'. התארחתי בבית שלו וזאת הייתה חוויה מדהימה. זכיתי לטעום את המאכלים העיראקיים הטעימים שאשתו חגית מכינה ושמחתי לגלות שצחי לא מסתפק בהצלחה המקצועית ובאהבת הקהל והוא כבר מכשיר את הדור הבא – את אביחי".
מי שרוצה להכיר את הסיפור שמאחורי הספר מוזמן להגיע להצגה שמבוססת על הספר בה מגלמת קרן בכישרון רב את סבתה מרים ואת אימה דליה. אחד הקטעים המרגשים בהצגה עוסק בקשר בין מרים ובעלה אליהו שמבוגר ממנה ב-30 שנה. אליהו שנולד בטהרן וברח לעיראק בצעירותו היה יתום מאם ומאב. המשפחה שאימצה אותו הפכה אותו לעבד ומיררה את חייו. הוא קיבל מיטה חמה ומעט אוכל תמורת עבודות גינון וניקיונות, אך חי ללא מטרה או יד מלטפת. כשבגר ברח לעיראק בשל הפרעות נגד היהודים שהיו בטהרן. בבגדד נתקל במרים היפה שכבשה את לבו ממבט ראשון. אליהו הרגיש ששערי גן העדן נפתחו בפניו. התלאות והקשיים שעבר התפוגגו ונמוגו בן רגע. "היא חייבת להיות אשתי", חשב בליבו וסירב לעזוב את פתח הבית עד שסלל נתיב ללבה.
קרן, אין ספק שעם הספר ועם ההצגה את בהחלט ראויה לתואר "יקירת העדה". האם יש לך כוונה להרחיב את הפעילות בקרב העדה?
"קודם כול אני ממש לא חושבת שאני יקירת העדה. יש הרבה אנשים עיראקים ידועים כמו דליה איציק ואלי יצפאן. אני חצי עיראקית, אבל אני מאוד אוהבת את העדה הזאת, את האופי שלה, את הדבקות שלהם במטרה. לאורך הספר ככל שחקרתי את הנושא למדתי עד כמה כוח ואמונה בצדקת הדרך הייתה ליהודי בגדד שחירפו את נפשם כדי להעלות לארץ ישראל ואיך חייהם היו מלאים גם בתנאים של צמצום במעברה כי הם אהבו באמת את המדינה והיו מאוחדים, דבר שחסר לנו מאוד כיום. כתבתי את הספר אחרי אירועי השבעה באוקטובר ויש בו הדהוד ללקח שנלמד לאורך ההיסטוריה היהודית העקובה מדם כי 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו' ומה ששומר עלינו הוא הדבקות במשפחה, בעם ובארץ ישראל. אני ממליצה לכל אחד במיוחד בימים אלה ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית שלו, להעמיק בשורשים ולזכור שהשורש הוא יסוד כל חי ואם לא נדע את שורשנו לא נוכל כמשפחה, כחברה וכעם להמשיך להיות חוליה בשרשרת הדורות. נדמה לי שהמסר החזק והמהדהד של השבעה באוקטובר מחייב אותנו להבין את המשמעות הזאת שאם לא כן לא יהיו לנו לא הצדקה מוסרית להיות בארץ ישראל ולא דרך מעשית לשמור על כוחו של עם ישראל לעמוד מול כל הקמים לכלותו".
אז מי קהל היעד של הספר? עיראקים?
"הספר שלי מתאים לכל העדות, לכל מי שעשה עלייה ושהרגיש על בשרו את קשיי הקליטה שנדמה לי שהם נחלת כל העולים. מעבר לכך, הספר מיועד בעיקר לנשים, אם כי גם גברים שמחוברים לצד הנשי שלהם יכולים ליהנות ממנו. כל מי שזכתה לאימא מדהימה ואוהבת כמו שאני זכיתי לקבל יכול להבין את הכוח האימהי שעובר בין הדורות ושיכול להזיז הרים ואפילו לנצח כל סטטיסטיקה רפואית. זאת גם רוח התגובות שאני מקבלת על הספר – שהוא מתנה יפה לכל מי שרוצה להודות לאימא שלה על התמיכה שהיא נתנה לה לאורך השנים".
בפרק המבוא של הספר מודה קרן לרשימה גדולה של אנשים שתמכו בה ביניהם דליה צורף והצוות האונקולוגי בבית החולים בלינסון, לנטורופתית שלה ענת גרינברג ולארגון "זיכרון מנחם" שתרם את הפאה שליוותה אותה עד שצמח שערה. "רק אישה שאיבדה את השיער שלה במהלך הטיפולים יכולה להבין מה המשמעות של איבוד השיער וכמה זה פוגע בנשיות שלנו", אומרת קרן שלהבת. "לכן חשוב היה לי לנסוע עד ירושלים כדי לקבל את הפאה".
אישה נוספת שליוותה אותה בדרך היא נירית סוקול ז"ל – פעילה חברתית בולטת בהוד השרון שמרגע שנודע לה על דבר מחלתה גייסה את כל הקשרים שלה כדי לתמוך בה. "נירית הייתה אישה מדהימה שנתנה מעצמה לכולם", מספרת קרן שלהבת. "לצערי היא נפטרה לאחרונה וכל כך הרבה אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה נותרו המומים. היא הייתה הנשמה של הוד השרון ולמרות שאומרים שלכל אחד יש תחליף – יש אנשים שמשאירים חור כל כך גדול כשהם מסתלקים מהעולם שאף אחד לא יכול למלא אותו".
את כותבת הרבה על הכוח האימהי וברזומה שלך יש הרבה יצירה לילדים, אבל אין לך ילדים משל עצמך. למה בעצם?
"רציתי מאוד ילדים, אבל לא הכרתי את הבחור הנכון שרציתי להביא איתו ילדים לעולם ועד שהכרתי אחד כזה כבר הייתי בגיל מאוחר מדי. למרות זאת אני לא מצטערת שלא הפכתי לאימא כי אנחנו אף פעם לא יודעים את החשבונות של היושב במרומים. צריך לדעת להודות על מה שיש ולשמוח על מה שכן קיבלנו. תמיד אפשר לאמץ כלב ולתת לו אהבה. יש לי כלב חמוד ומלא אהבה שקוראים לו אמיל והוא באמת כלב עם הרבה אופי. לפניו היה לי כלב בשם טומי שהיה אצלי במשך 18 שנה. קשה היה לי מאוד אחרי שהוא הלך לעולמו, לכן גם לא מיהרתי לקחת כלב אחר עד שראיתי את אמיל והבנתי שהכלב הזה נועד לי. בהרבה מובנים הוא מזכיר לי את טומי. בהתחלה חשבתי שאולי זה יהיה מוזר לדבר על זה, אבל אחרי שראיינתי בפודקסט שלי את המתקשרת עופרה אביזוב חיון הבנתי שזה לגמרי נורמלי. אני ממליצה לכל מי שיש לו כלב לחפש ביו טיוב את הפרק הזה. פרק חובה לבעלי כלבים ולאוהבי חיות בכלל".
כשקראתי את הספר בשקיקה יש לומר, הייתה לי הרגשה שהוא נכתב על ידי אדם מאמין, אדם מפותח מאוד מבחינה רוחנית.
"אני אדם מאמין בדרכי ומאז ומתמיד הייתי מחוברת לאינטואיציות שלי, למסרים שאני מקבלת בעיקר בחלומות. אחד הדברים המוזרים שקרו לי הוא שחלמתי על אישה שבאה אליי בחלום עם שעון מקולקל שהמחוגים שלו לא זזים. לפני שנפרדנו היא חיבקה אותי ושאלה אם אני אזכור אותה. הבטחתי לה לא לשכוח אותה. כשקמתי בן הזוג שלי בא לאסוף אותי וכשהוא נסע שמעתי רעשים מתא המטען. שאלתי אותו לפשר העניין והוא אמר שאלה שעונים מקולקלים שאימו נתנה לו למסור. הבנתי שזה מסר שמתחבר לי לחלום, אבל עדיין לא הבנתי מי זאת האישה הזאת. היות שהייתי מחוברת מאוד לאימא של אבי שאלתי אותו מתי יום השנה למותה ולתדהמתי הוא אמר לי שזה היום. עלינו לקבר שלה וראינו שהמצבה שלה ישנה והאותיות נמחקו לחלוטין, אז הבנתי מהי הבקשה של סבתא. כמובן שחידשנו את האותיות על הקבר, ואז גם התחדד אצלי הצורך שלי בספר הזה שעוסק בכל האנשים היקרים שליוו את חיי".
וואו, איזה סיפור מטורף – נשמע כמו משהו שרואים בנטפליקס.
"יש לי הרבה סיפורים כאלה, לא צריך נטפליקס כי החיים הם באמת יותר חזקים ובעלי עוצמה מכל סיפור או תסריט שמישהו ימציא לכם. החיים שלנו, של כולנו, מעניינים ומלאים ברגעים חזקים. צריך רק להקשיב, לדעת לשאול את השאלות הנכונות ומכאן הכול יכול לקרות – ספר, הצגה, שירים – יצירה. זוהי באמת התכונה שהכי מאפיינת אותי והמתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים".
אז מה הלאה? יהיה ספר נוסף?
"יכול להיות. יש לי כבר כמה כיוונים עליהם אני חושבת, אבל עדיין מוקדם לדבר עליהם".
לסיום, יש לך מסר לאישה שקוראת את הכתבה הזאת ואולי הקשר שלה עם אימא שלה יותר מורכב וטעון משלך?
"המסר שעמד לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר הוא שאין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא ומי שלא מכיר תודה על האהבה הזאת ויודע להעריך אותה בזמן אמת, ספק גדול אם הוא ראוי לה, אז אם יש לכן אימא כזאת ועדיין לא אמרתן לה כמה היא חשובה לכן, זה הזמן לעשות זאת. זאת לא חייבת להיות מחווה גדולה מהחיים. מספיקה הודיה מכל הלב לצד ארוחה עם מטעמים שהיא אוהבת, ניחוחות ילדות כמו זאת של אימי שהגיעו מעיראק הרחוקה. לחבק זה תמיד טוב, להביא פרח ובעיקר להקשיב לסיפורי הילדות שלה. זה יעשה פלאים לקשר ביניכן ומי יודע אולי גם לכן ייצא מזה ספר".
הספר "קופסת הטבק של מרים" זמין ישירות מקרן 052-4525117
