העלילה מלווה את הרמן ברודר, ניצול שואה החי בניו יורק של שנות ה-50. הרמן, שרדוף עדיין על ידי חזיונות שווא וטראומות מהמלחמה, מנסה לבנות לעצמו חיים חדשים. הוא נישא ליאדוויגה, בת האיכר הפולני שהחביאה אותו בזמן המלחמה והצילה את חייו, אישה המבקשת להתגייר ולהקים עמו משפחה. אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר: הרמן מנהל במקביל פרשיית אהבים לוהטת עם מאשה, אישה סוערת ומורכבת, בעוד עברו הופך נוכח ביתר שאת כאשר הוא מתבשר כי אשתו הראשונה, תמרה, שנחשבה למתה בשואה, למעשה שרדה והגיעה לארה"ב כדי למצוא אותו. המפגש בין כל הנשים הללו, והניסיון של הרמן לתמרן בין חובותיו המוסריים לבין יצריו, יוצר דרמה אנושית שאין לה פתרונות קלים.
ההפקה הזו נשענת על אנסמבל שחקנים מהשורה הראשונה, שנותנים את נשמתם על הבמה:
תום חגי בתפקיד הרמן מגיש משחק נפלא, מרגש וחשוף. הוא מצליח להעביר את תחושת הניתוק והאובדן של הניצול שגופו חי אך נפשו עדיין קבורה באירופה.
לימור גולדשטיין מרהיבה כ"תמרה שחזרה מן המתים". היא מביאה אצילות ושברון לב לדמותה, ומצליחה לרגש בכל רגע ורגע.
יעל וקשטיין (מאשה) ורדה קנטרוביץ (יאדוויגה) יוצרות שתי דמויות מנוגדות ומרתקות, כל אחת בדרכה, ומשחקן מעולה.
אודליה מורה מטלון מעולה כשפרה פועה, אמה של מאשה, וערן שראל משחק היטב את הרב הלפרט, המעסיק את הרמן כסופר צללים.
מי ש"גונב את ההצגה" פעם אחר פעם הוא אופיר וייל הנפלא. בכישרון קומי אדיר, ביכולות שירה וריקוד (בלתי נשכח בביצועו ל"קוני למל") ובחיוניות מתפרצת, הוא מעניק להצגה רגעים של אור ומשב רוח מרענן. וייל מוכיח שוב שהוא משחקני האופי והקומיים הטובים ביותר שיש לנו היום.
ההפקה הזו היא עבודה אמנותית מהודקת: המוזיקה הנפלאה של ליאור רונן תואמת להפליא את התפניות העלילתיות, התפאורה המסתובבת של ערן עצמון משרתת את הסיפור בצורה דינמית, התלבושות היפות של יהודית אהרון מכניסות אותנו לאווירת התקופה, והתאורה של ירון אבולעפיה מעניקה את הטאץ' המדויק לכל סצנה.
"שונאים, סיפור אהבה" היא הצגה אינטליגנטית, מרגשת, משוחקת לעילא ונוגעת בשאלות קיומיות של אהבה וזיכרון.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
