פרופסור לפסיכולוגיה, סטנדאפיסט ועורכת דין נכנסים לחדר. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל לא. אלה המרכיבים המרתקים של עלילת ספר חדש ויוצא דופן בשם סיפורי סטנד-אפ כוזבים (הוצאת כרמל) שכתב סם ש. רקובר – פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
בין תחומי התעניינותו ומחקריו של סם ש. רקובר: היכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של המדע, התודעה (פסיכולוגיה) ומודלים של הסבר. הוא פרסם ספרים, מאמרים מקצועיים רבים, סיפורים, קבצי סיפורים ורומנים. מה גרם לו לכתוב על סטנד אפ? כמו שאמרו לפניו – צחוק זה עניין רציני.
גיבור הספר הוא סטנדאפיסט שמספר סיפורי סטנד-אפ כוזבים לקהל המאזינים איתו הוא משוחח, מתבדח, שותה בירה, אך בשום אופן לא מצליח להציע הסבר כללי והגיוני למכלול סיפוריו המוזרים והמעניינים. חלק מהאנשים בקהל מנסים להציע הסברים טובים משלהם, אבל גם הם לא מצליחים.
כל הסיפורים מבוססים על זיכרונותיו של הסטנדאפיסט, אך לא תמיד ברור עד כמה הם משקפים נכונה את המציאות, מתי זיכרונות אלה מעוותים בשל הדמיון העשיר והפראי שלו ומתי הוא משנה ומסלף אותם לצרכי הרכבתו של סיפור מעניין וטוב.
מה פירוש השם של הספר?
"זה סוג של משחק שמשתלב עם פרדוקס ידוע שחביב עליי במיוחד, פרדוקס "השקרן": 'כל היוונים שקרנים, אמר היווני'. אם הוא דובר אמת סימן שהוא משקר ואם הוא משקר סימן שהוא דובר אמת".
סם רקובר (נשוי לאביבה +2 וסב לשש נכדות) הוא סופר פורה במיוחד שהוציא עד היום 14 ספרים. ספריו הקודמים: "מצחיק, מטורף ולגמרי מציאותי" (כרמל, 2022), "מחול הרפאים" (כרמל, 2021), "מי את, רוזלינד?" (כרמל, 2019), "המוקד: מה שיש להעלות על" (כרמל, 2016), "סוליפ סוסי הפרא" (כרמל, 2015), "מדוע לא רצחת את המלך?" (כרמל 2012), "גאזי והאלאהו" (אמציה, 2012), "כלא המשאלות" (כרמל, 2009), "משחק הזוגות" (ביתן, 2005, קובץ סיפורים), "גזר הדין השלישי" (אסטרולוג, 2002), "חלום בשלוש בלילה" (כנרת, 1997, קובץ סיפורים), "ממי אתה מפחד, דוב?" (הקיבוץ המאוחד, 1990), "לפני היות הליצן" (ספרית מעריב, 1986).
כשרואים את הרזומה המפואר הזה אי אפשר לא לתהות עד כמה הגיבור הראשי בספר, שרקובר לא נתן לו שם, מייצג מישהו בסביבתו הקרובה – אולי אפילו הוא עצמו. "מדובר בדמות ספרותית שיכולה במובן מסוים להזכיר אותי, אבל הסטנדאפיסט אינו חיקוי של דמות ברורה בחיים", הוא טוען. "יש פרק שלם בספר בו שואלים את הסטנדאפיסט שאלות אישיות כמו למשל אם הוא נשוי. הוא לא יודע שום דבר. כל מה שהוא יכול לומר על הדמות שלו זה מה שהמחבר כתב עליו. הוא לא יכול לדעת יותר ממה שכתוב בספר, אז הוא שולח את הקוראים לקרוא שוב את הפרקים הקודמים ולדלות מהם פרטים".
כשאוספים את כל הפרטים מגלים שהסטנדאפיסט הוא פקיד בכיר בבנק השקעות שהסתבך בהונאת פונזי – הונאת ממון בה מובטח למשקיעים החזר השקעה גבוה במיוחד בפרק זמן קצר, אך למעשה כל ההשקעות (פחות הריבית הגבוהה) נכנסות לכיסים של זוג נוכלים שמרמים את כולם".
"הונאת הפונזי שעומדת במרכז העלילה מורכבת מתדמית כוזבת של אדם שטוען שהוא מבין גדול בכלכלה וכי יש לו מקורות חסויים בעזרתם הוא יכול לסדר ללקוחותיו תשואה של אחוזים גבוהים", מסביר רקובר. "כל עוד יש משקיעים פראיירים שמכניסים כסף לתוך קרן ההונאה, הפראיירים מקבלים תשואה וההונאה מתגלגלת עד לרגע שכל העגלה הזאת חורקת ונעצרת. ברוב המקרים הסיבה לכך היא התלקחות חזקה של בעיה כלכלית חמורה שגורמת לאנשים למשוך את הכסף מהבנקים. באותו רגע מתגלה היקף ההונאה והחיים של הרבה לקוחות נהרסים".
איך זה מתבטא בספר?
"הגיבור בתפקידו של סגן מנהל אגף ההשקעות חייב לאשר הלוואה בסך 125 מיליון שקל לדרישתו של מנהל הבנק. הוא מסרב לעשות זאת. הוא מתייעץ עם עורכת דין יפהפייה וחכמה בשם שוש לוגסי בה הוא מתאהב, והיא מבטיחה להוציא אותו מהבוץ. בחלק אחר של הספר נסובה העלילה על מחלקה פסיכיאטרית בה מופיעה שוש כפסיכיאטרית הראשית שמטפלת במאושפז שסובל מהלם קרב שמצא דרך מיוחדת להתמודד עם סיוטי הקרב – הוא מופיע כסטנדאפיסט בפני קהל מאזינים. האם שוש לוגסי היא חוקרת פלילים או פסיכיאטרית מעולה?".
הטכניקה בה משתמש רקובר בספר מיוחסת לרוב למה שמכונה בפרוזה "ארס פואטיקה". הטכניקה הזאת מתארת את תהליך הכתיבה של הסופר או את הלבטים הפנימיים ביצירת אמנות. "בז'אנר הזה הכתוב עוסק למעשה בעצמו ושואל מה בעצם אני עושה", הוא מסביר. "הספר הזה במידה מסוימת חוקר את הסוגייה הזאת – הוא שואל למה זה חשוב שאני אתן הסבר לכל הדברים. יש דמות בספר שיש לה קעקוע על היד. הוא אומר מה אכפת לי מהסברים, העיקר שהעלילה מעניינת. לעומתו יש דמות בספר שדורשת הסבר משכנע לכל פרט בעלילה".
יש בספר שלך עלילה נוספת מעניינת ומשעשעת על שני שתיינים – נח וחן. איך הם משתלבים בעלילה?
"בכל הטרגדיות של שייקספיר יש פן קומי, דבר שמוסיף הרבה עניין ליצירה. העלילה מורכבת מעלילות מושכות ומשעשעות. למה השעשוע? ייתכן שבעיניי מה שקורה במציאות הוא מבדח כמו שאומרים: 'העולם מצחיק אז צוחקים'. נוסף לכך העלילות של נח וחן שמשתזרות בסוף עם העלילה הראשית של הרומן, מאפשרות לי להתייחס לשאלה שקשורה ליחס בין גיבורי הרומן לבין מי שכותב אותן – אדם שמכונה 'הוּ'. לעיתים קרובות יוצרים המחברים דמויות כה חזקות ומעניינות שהקורא מזדהה איתן ומתחיל לחשוב שהן ממשיות, למשל קהל הקוראים ביקש להחיות את שרלוק הולמס לאחר שהסופר קונן דויל חיסל את הולמס כנראה כי הוא נמאס עליו".
הגית כאן רעיון ייחודי מאוד לעלילה. כיצד הוא נולד?
"הרעיון נולד משני תחומי עיסוק שלי. מצד אחד המחקר הפסיכולוגי בו אני בודק בין השאר איך המוח מצליח לתפוס פרצופים ומצד שני אמנות הכתיבה ממנה אני נהנה מאוד".
זה נשמע כמו שני עיסוקים שסותרים זה את זה.
"זה נכון במידה מסוימת – אמנות נותנת ביטוי לדמיון של היוצר, למשל הספר הנפלא של אליס בארץ הפלאות מתאר בדיה שאולי הייתה עשויה להתרחש, אבל היא אינה מציאות. באחד הימים עלה בראשי הרעיון שבעצם אין סתירה בין שני התחומים האלה כי גם בספרות מבקש הקורא להבין את הסיפור, את העלילה באופן אחיד ומספק".
אז זה בעצם מה שאתה מחדש בספר?
"החידוש ברומן שלי נעוץ בשני דברים: ראשית – בהרכבה מיוחדת של הרומן שדורש הסבר: איך אפשר להבין אותו בצורה שמניחה את הדעת. שנית – בשילוב הרדיפה אחרי ההסבר כחלק אינטגראלי וחשוב ביותר במבנה הרומן עצמו. למיטב ידעתי, רומן כזה טרם נכתב".
באיזו צורה בנית את הרומן?
"היו שתי דרישות חשובות שעל הרומן היה למלא: הדרישה הראשונה – היה עליי להרכיב שתי עלילות נפרדות ושונות בהם מופיעים אותם גיבורים בתפקידים שונים ובמקומות שונים. משתי העלילות האלה נבעו השאלות הטבעיות: איך להבין עלילות אלה? מה קורה פה, איך אפשר להסביר את מה שהרומן הזה מתאר? הדרישה השנייה – צריך היה לערב בצורה מסוימת את הניסיונות להבין את עלילות הרומן ברומן עצמו, כלומר היה עליי להכניס את ההסברים לשתי העלילות השונות, הניסיונות להציע הסבר אחד אחיד והגיוני למתואר ברומן, צריך היה לשזור ניסיונות אלו כחלק אינטגרלי מהרומן עצמו".
איך עשית זאת?
"הפתרון שמצאתי היה למקם את הגיבור בהופעת סטנד-אפ. הסטנדאפיסט מספר לקהל סיפורים שמעוררים חידות באשר לאפשרות שאותם אנשים פועלים במסגרת של תפקידים שונים לחלוטין ונמצאים בעת ובעונה אחת במקומות שונים – יש כאן אם כן בעיה, חידה, שקהל השומעים משתתף בניסיון להבינה. המסגרת הזאת מאפשרת גם למלא את הדרישה לפיה יש להכניס לרומן עצמו את ההסבר לעלילות השונות שלא מתקבלות על הדעת".
ספר לי על תהליך הכתיבה וכמה היא ארכה?
"לקח לי בערך שנה לכתוב את הספר. בחרתי בסטנד-אפ כי הומור זאת דרך טובה להעביר מסרים עמוקים. פעמים רבות כשאני מתחיל לכתוב אני שומע את הדמויות מדברות וגם כאן שמעתי את הסטנדאפיסט מדבר. הרגשתי שהרעש משגע אותו".
אחד המסרים העמוקים בספר מתייחסים לתופעת הלם הקרב ממנה סובל הסטנדאפיסט. מה גרם לך לגעת בנושא כל כך כואב כמו הלם קרב?
"הסטנדאפיסט לקה בהלם קרב אחרי שראה את החברים שלו לטנק נשרפים חיים במלחמת לבנון השנייה", מסביר רקובר. "מבנה הסיפור הוביל אותי להשתמש בנושא הזה כהסבר להתנהגותו של הגיבור".
אחת הסוגיות המעניינות בספר היא ממשותם של הדמויות שמתחילה להתבהר בעקבות שאלה מהקהל על חלקו של הסטנדאפיסט במלחמת לבנון השנייה. בתגובה הוא מסתובב על הבמה ואומר שהוא לא יודע. אחת הדמויות מתעצבנת עליו ולא מבינה איך הוא עונה תשובה כזאת. הוא עונה לה: "את יודעת מה, אם תצליחי לענות לי על שאלה שאני אשאל אותך אני אשתדל לענות לך". היא שואלת: "מה השאלה?" והוא משיב: "האם את נשואה או לא?" – היא לא מצליחה למצוא תשובה. למה הסטנדאפיסט שואל זאת? כי בשום מקום בספר לא כתוב שהיא נשואה.
"הסטנדאפיסט יודע שאומרים עליו שהוא היה בהלם קרב, אבל יותר מזה הוא לא יודע כלום", מספר רקובר. "הנושא הזה מציף את השאלה עד כמה דמויות אלה הן ממשיות. זאת לא סתם שאלה. תחשבו לרגע קל – אם אתה שואל את עצמך את מי אתה מכיר בעולם, התשובה היא שאתה חושב על דמויות כמו אנה קרנינה וג'יימס בונד שהן דמויות פיקטיביות בכלל, ואז כשאתה מבין זאת אתה שואל: האם אלכסנדר מוקדון, אברהם אבינו ונפוליאון היו ממשיים או אולי פיקטיביים? האם הדמויות האלה הן לא פיקציות? הרי אני יודע עליהם רק ממה שקראתי ולא כתוצאה ממפגש במציאות. בסופו של דבר מה שנשאר לנו בזיכרון הוא כנראה פיקציות – בין תיאורים ממשיים משופצים ומשודרגים לבין דמיונות, אגדות".
למי מיועד הספר שכתבת?
"הספר מיועד לגיל ההתבגרות ואילך. הפרקים הראשונים הם זיכרונות על ילד שמשחק בין העצים וחי כולו בדמיונות. בהמשך הופכת העלילה להיות יותר קשה, במיוחד בנושא הלומי הקרב. אני יוצא שם נגד השימוש בהלם חשמלי שהיה נהוג בזמנו. כשקראתי על הנושא לא אהבתי את הטיפול הזה בשום אופן ובספר הזה אני מציג למה".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"אנשים שקראו את הספר אהבו מאוד את העלילה ואמרו שהיא מסקרנת מאוד ומשעשעת. עורכת הספר רותם כסלו אהבה מאוד את הספר. גם העורך הלשוני שקרא אותו אמר שהוא נהנה וצחק בזמן הקריאה. זה כנראה מעיד על כך שיש עוד עתיד לספרים עם עלילה כזאת".
השאלה היא האם זה יהיה המצב גם בעוד עשר ועשרים שנה? האם הדור הבא יקרא ספרים?
"שאלה טובה ואני מניח שרק הזמן יכול להשיב עליה. די ברור שאם לא יהיו קוראים הז'אנר הזה ימות. אני יכול להגיד לך שאשתי ואני אוהבים לקרוא, אבל אנחנו מהדור הישן. הבת שלי אוהבת לקרוא, אבל גם היא קצת מהדור הישן. אם אני מסתכל על הנכדות שלי אני רואה שיותר מעניינות אותן הרשתות החברתיות ופחות קריאת ספרים".
אם זה המצב, מה בעצם התמריץ שלך לכתוב 14 ספרים?
"כתבתי 14 ספרים ובקרוב ייצא לאור הספר ה-15 שלי, כי אני אוהב לכתוב ולשחק עם הדמיון. כמו כל אחד, ברגע שאתה נהנה ממשהו שאתה עושה, אתה מחפש כל דרך להמשיך בעשייה הזאת".
מאיפה כישרון הכתיבה? תמיד ידעת שתהיה סופר?
"הכתיבה מלווה אותי הרבה שנים. כתבתי שירים וסיפורים כבר מגיל צעיר ונהניתי מאוד ממנה. אחת הדמויות שהרשימה אותי הייתה יואב בן צרויה – שר צבאו של דוד המלך, לכן כתבתי עליו".
למה דווקא הוא?
"כשקראתי את סיפורי התנ"ך היה לי רושם שכל הספרים האלה נכתבו מטעם מישהו ולמען מטרה מסוימת – כדי להאדיר את הדת ואת המלך דוד. לאט לאט כשהתחלתי לקרוא בין השורות הבנתי שדוד המלך היה נוכל ופושע ואיש הצבא האמיתי היה יואב בן צרויה. דוד המלך פחד ממנו, ולכן ביקש ששלמה יהרוג אותו. הוא שלח את הגנרל שלו בניהו בן יהוידע לרצוח את יואב שהיה אז זקן וברח ואחז בקרנות המזבח. זה לא עזר לו והוא חוסל על המזבח. העלילה הזאת עניינה אותי וגרמה לי לכתוב בהשראתה".
האם העיסוק שלך בפסיכולוגיה סייע לך להעשיר את הדמויות?
"בוודאי. לסופר חייב להיות ידע עצום כדי לשאוב מתוכו פרטי עלילה ודמויות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא דוסטוייבסקי. כששלחו אותו לבית הסוהר בסיביר הוא ביקש מאנשים שישלחו לו ספרים כדי להעשיר את עצמו. כל סופר שכותב על נושא מסוים חייב לעשות תחקיר מעמיק לפני שהוא מתחיל לכתוב. שיהיה לו חומר ממנו ישאב את העלילה שלו".
אילו סופרים אהבת?
"אהבתי הרבה סופרים – אחד מהם הוא ז'ול ורן שכתב ספרים עתידניים. לפני כל ספר שכתב הוא ישב שבועות ארוכים בספרייה הציבורית וקרא ספרים בנושא. הוא היה חייב לדעת על מה הוא כותב. אפשר לכתוב על נושאים דמיוניים, אבל הם חייבים להיות קשורים בצורה כלשהי למציאות, אחרת זה לא יעניין אף אחד".
לסיום, בהמשך לאהבה הבולטת מאוד שלך לכתיבה מתבקשת השאלה: אם לא היית כותב ספרים מה היית עושה?
"אולי הייתי עוסק בספורט. בגיל צעיר רציתי להיות ספורטאי והייתי גם חזק מאוד, אבל הדחף הזה נעלם די מהר. כשהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה שכחתי ממנו לגמרי, דבר שמוכיח שכנראה זה לא היה הייעוד שלי. בדיעבד אני שלם מאוד עם הדרך בה הלכתי, לכן שאלת הספורט לא עלתה בראשי ברצינות, באופן מטריד".
