לילית ברקת, שורדת שואה בת 87 היא ההוכחה שאף פעם לא מאוחר. בגיל 78 החלה לכתוב בלוג שצבר תאוצה והפך השנה לספר אשריי, זקנה אני (הוצאת ספרי ניב), שהוא למעשה מסמך חשוב לדורות הבאים. בעידן שמקדש נעורים, מסתיר קמטים וממציא שמות מכובסים לגיל היא בוחרת בספרה לומר את המילה שרבים מעדיפים להדחיק:" זיקנה", לא "גיל הזהב", לא "אזרחית ותיקה" ולא "מאותגרת גיל". פשוט זיקנה במלוא המשמעות, בלי התנצלות ובלי צורך לרצות איש. שוחחתי איתה על ספרה, אסופה של רשימות קצרות ומדויקות על החיים כפי שהם נראים כשמפסיקים לפחד מהזמן החולף ומתחילים לחיות בתוכו.
המלצתי על כמה ספרים חדשים בתוכנית הבוקר:
קלמן מאת יואכים ב' שמידט, מותחן בלשי, הוצאת כתר; שון טרנר – סודות הספר השחור מאת ד"ר אריאל קרפ, ראשון בסדרת הרפתקאות פנטזיה לילדים (הוצאת ספרי ניב); קולם של ספרים ישנים מאת ברברה דיוויס, רומן סוחף על הקסם המופלא הטמון בספרים ועל האומץ לכתוב מחדש את סיפור חיינו (הוצאת מודן); הצופן הלא נסתר שכתב ציון והב-זהבי, מסע רוחני אינטלקטואלי (הוצאת ספרי ניב); ימים בחנות הספרים של מוריסאקי שכתב סטושי יגיסאווה, רומן נפלא שיקסום גם לכל מי שנאלץ להתאושש מלב שבור (הוצאת כנרת זמורה); עמוק מדי שכתבו לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד, מותחן נפלא, הספר ה- 29 בסדרת ג'ק ריצ'ר (הוצאת כנרת זמורה); וחרבו של הסמוראי" שכתב ירון פאר, ספר הגות אוטוביוגרפי מרגש ונוגע (הוצאת ספרי ניב)
