אם אתם אוהבים סיפורים קצרים משעשעים, מרתקים שכתובים בשפה קולחת וקצבית כדאי לכם לשים יד על הספר החדש של ד"ר גבי זהר: "תגיד קובלינר, אתה השתגעת? הרי קבענו להיפגש באוגוסט". עוד מעט נגיע לשם הלא שגרתי של הספר שקרוי כך על שם אחד הסיפורים המצוינים בתוכו, אבל לפני כן קצת רקע למי שלא מכיר את האיש. גבי זהר הוא מורה דרך מוסמך, ד"ר בחינוך, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט שמתמחה בטיפול בנפגעי כתות. הוא בוגר יחידה 8,200 בסדיר ובמילואים – במילואים שירת כקב"ן – קצין בריאות נפש בבסיסי טירונים, בקרב חיילים קרביים ובבית הכלא. אחד התפקידים המעניינים שמילא הוא יועץ בכיר בוועדה המיוחדת במשרד העבודה והרווחה בעקבות פרשת הכת של גואל רצון. בעברו היה עיתונאי בקול ישראל, בהארץ ובתחנות רדיו וטלוויזיה מקומיות.
עם רזומה כזה לא פלא שהצטברו אצל גבי, שיחגוג באוגוסט הקרוב 70, כל כך הרבה סיפורים מעניינים. נשאלת השאלה איך לא הכרנו את הצד הזה בו? "יש לא מעט סיפורים שלא ידועים עליי", הוא אומר. "למשל, איך שרדתי במלחמת יום הכיפורים. יש הרבה סיפורים שקשורים לימיי כמדריך טיולים כמו נוסעת שנפלה למים בוונציה והצלתי את חייה או נוסעת אחרת שניסתה להתאבד בטיול שלי. אין ספק שמדריך טיולים זה מקצוע שמזמן לך אינספור מצבים – חלקם מצחיקים, חלקם מוזרים או מצחיקים ואת הטובים שביניהם הכנסתי לספר".

גבי זהר (נשוי+3) נולד בקיבוץ עברון שבגליל המערבי והוא התגורר שם עד גיל 32. הזהות הצפונית דומיננטית מאוד בחייו והוא גם מבטא אותו בתוכנית התרבות ברדיו "זהר צפוני".
"תגיד קובלינר, אתה השתגעת? הרי קבענו להיפגש באוגוסט" הוא ספרו השלישי. קדמו לו "האושר אין לו סוף" על תופעת הכתות המיסטיות והמרתונים הפסיכולוגיים בישראל ו"געגועים" על התמודדות עם מחלת האלצהיימר. נוסף לכך הוא כתב שני ספרי תיירות להוצאת "שיחור" – אחד על אתונה ואיי יוון והשני על הולנד.

מאיפה מגיע כישרון הכתיבה שלך?
"אני לא יודע מאיפה בא הכישרון הזה. אני יכול לומר לך ששני ההורים שלי ניצולי שואה והם הקפידו לתת לי חינוך טוב. הם תמיד עודדו אותי לכתוב ולקרוא. אני זוכר שאהבתי לכתוב מגיל מאוד צעיר. מכל התחומים בהם עסקתי ומכל הכישורים שלי כאדם – נושא הכתיבה הוא משהו שאני זוכר כדבר שהיה הכי משמעותי לי. אהבתי מאוד לקרוא והייתי מה שנהוג לכנות "תולעת ספרים". בילדותי לא הייתה טלוויזיה וגם רדיו לא היה חלק מהתרבות שלי – ספרים היו החיים שלי. פתרתי תשבצים ושלחתי לכל מיני עיתוני ילדים. אני זוכר שכשלמדנו חיבור, היינו כותבים חיבור פעם בשבוע והיינו מקבלים ציון מהמורה ואפילו לקחה המורה חיבור שלי לסמינר להוראה והתגאתה בו. עם השנים פיתחתי את טכניקת הכתיבה. כשעובדים בעיתונות ומלמדים עיתונות מבינים שטכניקה זה בקושי עשרה אחוז מהמקצוע הזה. כמובן שצריך גם סקרנות – לדעת איך להסתכל על אנשים, להתעניין במה שהם עושים. אני חייב לומר שהרבה פעמים אני מסתכל על אנשים מעוררי השראה ופשוט מתפעל מהם. זה מטעין אותי במוטיבציה לכתוב".
למה בחרת בז'אנר של הסיפור הקצר?
"הז'אנר הזה תמיד היה מיוחד מאוד בשבילי ותמיד אהבתי אותו. אני אוהב מאוד לקחת אירוע מסוים ולתמצת אותו ל-400 עד 600 מילה – זה עוזר למקד את הרעיון. זה לא שאין לי רומן ארוך במגירה – יש לי לפחות קובץ אחד כזה, שמידי פעם אני מנסה לכתוב אותו ועוצר. באחד הימים אתפנה אליו, אבל בינתיים אני עסוק בספר הזה שהיה חלום ישן שהגשמתי. בספר הזה יש 65 סיפורים קצרים ושלושה שירים, אבל במגירה שלי יש עוד מאות סיפורים. זאת הייתה עבודה קשה מאוד להחליט אילו סיפורים לכלול בספר הזה ואילו להשאיר בינתיים במגירה".
בין הסיפורים שזכו לראות אור בספר הסיפור על קובלינר שנבחר גם לשם הספר. "בכיתה ג' כשלמדנו על נושא הדואר מצאה לנו המחנכת ילדים מקיבוץ אחר שלמדו על הדואר ואנחנו היינו מתכתבים איתם. החבר לעט שלי היה אבנר קובלינר. לאחר שנפגשנו פנים אל פנים התיידדנו מאוד ולאורך השנים הצטלבו דרכינו – מצאנו את עצמנו מדריכים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובעוד כמה תחנות – נפשי נקשרה בנפשו. לאורך 40 שנה לא נפגשנו פיזית עד שבאחד הימים פגש אותי חבר ואמר לי שהוא שכן של קובלינר. באותה שנייה התקשרנו אליו וכמו שאומרים על קשרים מיוחדים – זה הרגיש כאילו רק אתמול דיברנו. קבענו להיפגש שבועיים לאחר מכן, אבל הפגישה לא יצאה אל הפועל כי זמן קצר לאחר מכן הוא התרסק עם מצנח רחיפה אל מותו על הר התבור", מסכם גבי את סיפור ההחמצה הגדול שעומד במרכז הספר.
איך חיים עם תחושת ההחמצה הזאת?
"לא פשוט, כל החיים אנחנו עסוקים בחשבונות – למה עשינו את זה ולא עשינו את זה, איך החמצנו? זה דבר נורא להחמיץ דברים גדולים כי חיים רק פעם אחת ובזאת עוסק הסיפור הזה. בזמנו פרסמתי את הסיפור הזה בפייסבוק ונדהמתי מכמות השיתופים. זה היה הפוסט הכי ויראלי שכתבתי וחשבתי על זה – למה בעצם זכה הסיפור הזה לתהודה כזאת גדולה? האם בגלל שהוא מת, האם זאת החברות? אני בכלל לא בטוח שאלו שעזרו לסיפור להיות ויראלי עשו זאת בגלל תחושת ההחמצה שעומדת במרכזו, אבל יכול להיות שכן. מה שאני כן יכול לומר הוא שאחרי שפורסם הסיפור הזה החלטתי להוציא את אוסף הסיפורים לאור".
סיפור נוסף הוא "נמרוד ויזנסקי: שבע דקות" על מדריך בתנועה שהשתתף בפעולה הרואית בזמן שכל העולם היה עסוק בצפייה בצעדים הראשונים של אדם על הירח. המדריך הנערץ נפצע קשה מאחורי קווי האויב ונותרו לו שבע דקות לחיות.
הסיפור "הדרכון האבוד (לא רק בדיקות קורונה הולכות לאיבוד)" הוא סיפור על טעות אנוש. זהו גם סיפור מתח ובעיקר איך מכפרים על טעויות אנוש; "לקנות מעיל במילאנו": זהו אחד הסיפורים האנושיים שנוגעים ללב בהם נתקלים בטיולים – סיפור מתוק, קצת מריר, מצחיק וקצת עצוב; "היא רק רצתה כרית עם נוצות אווז" – זהו אחד המקרים ההזויים ביותר שקרו לגבי כמדריך טיולים שנתקל באינספור מצבים מצחיקים-מוזרים, מצחיקים- עצובים ומעצבנים, שהסתיים נפלא, אבל עם חור בכיס.
יש בספר סיפור מרגש בשם "קישוורדה שלנו וטוב שניצחנו" על מסע שורשים בהונגריה עם אימו של הסופר ועל הניצחון הגדול על הנאצים. "כשאימא שלי הייתה ילדה בשואה לא הרשו לה לאכול מהעוגות המשובחות של הקונדיטוריה ההונגרית שנחשבו לטובות ביותר באירופה", מספר גבי. "70 שנה אחרי השואה היא הגיעה לשם עם משפחתה וכולנו אכלנו מהעוגות האלה והרגשנו את טעם הניצחון. זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת מאוד. רק מהסיפור הזה אפשר היה לכתוב ספר שלם כמו שכתבתי ספר שלם בשם 'געגועים' על תהליך המחלה של אבי. בכל פרק הופיעה המילה געגוע, כל פרק הוא סיפור שמספר את הסיפור של אבא שלי, אבל בעיקר את הסיפור של ההתמודדות של המשפחה עם האלצהיימר של אבא. זה היה תהליך תרפויטי – אני אומר את זה כמטפל וגם כסופר. אני רואה דברים נפלאים שאנשים כותבים בפייסבוק. אפילו סיפורים של מאה מילה וברור לי שיש בזה ממד של תרפיה. בכל גיל יש המון רגעים – על אהבות נכזבות, על ניצחונות ונפילות – ובכל סיפור יש צורך נפשי עמוק".
בספר יש סיפור מעניין שקשור לתחילת עבודתו של זהר עם נפגעי כתות על רינה שני (ריין שיין) מנהיגת הכת הראשונה בארץ. "אני חשפתי את הכת הזאת שגרמה לכך שחבריה לא ייפגשו עם ההורים שלהם", נזכר גבי. "עבדתי אז בתל"ם (תחנה לטיפול במשפחה) ויחד עם עוד שני עובדים טיפלנו בהורים שילדיהם היו בכת. היינו חסרי אונים לנוכח העובדה שהילדים מנותקי קשר. החלטתי לקחת על עצמי זהות אחרת כעיתונאי בקול ישראל, נסעתי לזיכרון יעקב ופגשתי אותה. היא הכירה אותי כעיתונאי והיא לא ידעה שאני עובד סוציאלי שמעורב בסיפור הזה. בסופו של דבר אחרי כמעט שנה יזמתי מפגש ראשון בין ההורים לילדים שהיו בכת. המפגש הזה היה קשה מאוד. אחד הבנים שהיה בכת החליט לעזוב אותה ולהתגייס לצבא. לצערנו ביום הראשון של הגיוס הוא התאבד. כמעט בכל ההרצאות שלי אני פותח עם הסיפור הזה שממחיש כיצד מנהיג כת לוקח את חירותם של אנשים צעירים".
גבי זהר מופיע בבתי משפט כעד מומחה ובין השאר כתב חוות דעת לבית משפט על הכת של גואל רצון לבקשת פרקליטות המדינה. "בחוות הדעת שלי ניסיתי לשכנע את הפרקליטות להאשים את גואל רצון בסעיף עבדות", אומר גבי. "יש מושג כזה של עבדות מודרנית של בעלים שלא מכים את הנשים שלהם, אבל מכריחים אותן לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה – זאת עבדות לכל דבר וזה מה שגואל עשה – הוא העביד את הנשים שלו בפרך. הפרקליטות אמרה שיהיה קשה להוכיח זאת בבית המשפט. הם הורידו את הסעיף הזה וזה ממש חבל כי סעיף זה היה לוקח את המשפט לכיוון אחר – תקדימי. נוסף לכך יש דבר כזה שנקרא 'השתלת זיכרון כוזב' לפיו מצליח מנהיג הכת להכניס לראשם של האנשים בכת שההורים שלהם פגעו בהם. לא רק גואל רצון עשה את זה, עשו זאת לפניו הרבה מנהיגי כתות אחרות. איגוד הפסיכולוגים האמריקני מתנגד למושג הזה בטענה שאי אפשר להוכיח את זה בדרכים משפטיות, אבל אני כבר שנים מוביל את הנושא הזה בארץ. אני טוען שזה כמו שבי רוחני ואם אכתוב ספר נוסף זה יהיה על הנושא הזה".
מהניסיון שלך מה גרם לכל כך הרבה נשים ללכת שבי אחרי אדם כמו גואל רצון?
"אנשים מחפשים משמעות לחיים שלהם – יש אנשים שיש להם בעיות משפחתיות, אחרים חווים טראומה והם לא מטפלים בה, לכן הם מחליטים לחפש פתרון בכל מקום אפשרי. אם התמזל מזלם הם מגיעים למטפל טוב ואם לא הם נופלים לידיים של שרלטנים שמנהיגים כת ושמציעים להם עולם ומלואו. הם מפעילים עליהם טכניקה שמנתקת אותם מהחיים שלהם והופכת אותם לעבדים של הכת. בסוף הספר יש סיפור על מישהי שהייתה 12 שנה בכת של הארי קרישנה. הצלחתי להוציא אותה ואת הבן שלה מהכת. לפי התיאוריה באותה תקופה אפשר היה להוציא מהכת מישהו שהיה בה לא יותר משלושה חודשים, מכאן שלהוציא מישהי אחרי 12 שנה זה בוודאי לא היה דבר מובן מאליו. חשוב לי לציין שאני לא מוציא אנשים בכוח מהכת, אני מוציא אותם רק אם אני מזהה רצון שלהם לעשות זאת".
הסיפור "יורשים-אילמים" הוא סיפור על אתיקה עיתונאית – איך כותבים כתבת עיתונות בתנאים בלתי אפשריים ובסוף נשאלת השאלה אם בכלל ראוי לפרסם אותה כשלא נתמלאו כל התנאים האתיים
אמרת שיש לך מאות סיפורים, לפי מה בחרת את הסיפורים בספר?
"בחרתי את הסיפורים שהם משמעותיים לי בתקווה שהם יהיו משמעותיים גם לאנשים שיקראו אותם, אבל בבסיס ההחלטה שלי לא היה 'מה יגידו', אלא אילו סיפורים מתחברים לאירועים משמעותיים בחיי".
כמה זמן ארכה הכתיבה של הספר?
"ריכזתי את הסיפורים במשך כחצי שנה בתקופת הקורונה. היה עליי לערוך אותם, לסדר אותם, להחליט אילו יכנסו לספר ואילו לא. חלק מהסיפורים היו כתובים, כך שזאת הייתה בעיקר עבודת עריכה. קראתי כמה ספרים של טובי הסופרים שלנו שמצאנו עניין בז'אנר של סיפורים קצרים ומצאתי שזאת דרך נהדרת להעביר לאנשים רגעים מיוחדים. אם פעם היינו יושבים סביב המדורה ומספרים סיפורים, הרי שהיום אנחנו יושבים סביב הפייסבוק, אבל עדיין מספרים סיפור. כל פוסט הוא סיפור – חלקם יותר מוצלחים, חלקם פחות, אבל כולם נוגעים ברגעים של אנשים".
מה המסר שאתה רוצה להעביר בסיפורים?
"חשבתי על זה לא מעט. הגעתי למסקנה שהחיים של כולנו מורכבים מסיפורים קצרים – מהילדות, מהצבא. במידה מסוימת הספר הזה משקף המון רגעים בחיים שלי, אבל גם של אחרים. מעניין שדווקא אחרי שסיימתי לערוך את הספר שמתי לב שהוא נוגע בחיים של הרבה מאוד אנשים, וזאת המטרה שלי בספר – לעורר בכל אחד סיפורים מעניינים שקרו לו בחיים – סיפורים שיש בהם זיכרון, נחמה, נוסטלגיה".
אילו תגובות אתה מקבל על הספר?
"וואו, תגובות נהדרות. אנשים מתחברים לסיפורים וזה מרגש אותי מאוד. אחד הדברים שאני שומע הכי הרבה מאנשים שקראו את הספר הוא: 'לא יכול להיות שהסיפור הזה התקיים במציאות – זה דמיוני', ואני מדגיש שכל הסיפורים בספר הם סיפורים שהתקיימו במציאות. נכון שיש סיפורים מסוימים בהם שיניתי שמות או סיטואציה כדי לא לזהות את הגיבורים, אבל הגרעין אמיתי".
אמרת בתחילת הריאיון שגדלת בבית של ניצולי שואה. מעניין אותי לדעת איך זה עיצב את האופי שלך. האם זה השפיע על הכתיבה שלך?
"ללא ספק שהעובדה הזאת השפיעה עליי כבן אדם וגם ככותב. קודם כול בין אם אתה רוצה או לא להיות דור שני לשואה זה משהו שמחלחל לחיים שלך, לכל רגע בחיים שלך, לכל רובד באישיות שלך. יש אנשים שחווים את זה בצורה קשה, אבל אני יכול להגיד שהחינוך של ההורים שלי היה מופלא ואני רק יכול להודות להם על כך. הם הסתירו ממני עד גיל מאוחר את כל מה שעבר עליהם, את כל הזוועות. למדתי מהם איך לשרוד ולא על חשבון אנשים אחרים. לעבוד קשה מאוד ולעזור למי שאפשר".
אתה ללא ספק אדם שעשה הרבה מאוד בחייו. מה סוד ההצלחה שלך ומה מניע אותך להגיע להספק שאנשים צריכים לחיות פעמיים בשביל להגיע אליו?
"יש כאלה שאומרים שאפילו אם יחיו שלוש או ארבע פעמים לא יגיעו להספק הזה. יש שני דברים שהם בבסיס המוטיבציה שלי לעשות כל כך הרבה דברים. הראשון הוא שקיבלתי החלטה אחרי מלחמת יום כיפור בה ראיתי מחזות לא פשוטים, לא לבזבז את החיים שלי על דברים שלא מתאימים לי. אני אעשה רק דברים שאני רוצה. כשאתה נמצא בסיטואציה בה אנשים נהרגים לידך אתה מבין שהקיום שלנו הוא לא מובן מאליו וכי אתה יכול להיעלם בכל רגע. הדבר השני שהבנתי הוא שכדי לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות אני חייב לשמור על עצמאות. תקופות רבות הייתי שכיר, אבל תמיד השתדלתי לשמור גם על העצמאות שלי. לימדתי תקשורת ופסיכולוגיה במכללה האקדמית עמק הירדן. כמורה דרך אני עצמאי וכמובן שכמטפל אני עצמאי לחלוטין".
זה יפה שקיבלת החלטה כזאת, אבל איך מספיקים כל כך הרבה? יכול להיות שיש לך יותר מ-24 שעות ביממה?
"יכול להיות. זה הרבה בזכות אבא שלי שקיבלתי ממנו את התכונה החשובה ביותר: החריצות. הוא עבד בקיבוץ הרבה מאוד שעות והיה חרוץ בצורה בלתי רגילה. אני עובד הרבה שעות, אבל מקפיד מאוד לעבוד במה שאני רוצה – לעבוד בכיף, לא לעבוד בגלל שצריך להרוויח כסף או כי אני רוצה להיות מיליונר. זה לא פשוט להיות מדריך טיולים – זה לעבוד הרבה שעות בחמסין, בגשם, בכל מזג אוויר, אבל זאת עבודה מעניינת מאוד שמספקת לי הרבה חוויות. גם העבודה כמטפל ובמיוחד של נפגעי כתות, סיפקה לי עניין רב. אני נלחמתי בכתות ופירקתי אותן, דבר שדרש ממני חודשים של עבודה סביב השעון. זאת הייתה עבודה לא מתוכננת שעשיתי מתוך שליחות לעזור לאנשים".
נשמע שאתה איש של אנשים.
"זאת הגדרה מדויקת. אני אוהב אנשים ומחובר אליהם – אני אוהב לעזור. כשאנשים מסיימים טיול וטוב להם אני הכי מאושר בעולם, כשאנשים מסיימים טיפול ואני יודע שסייעתי להם אני מאושר. אלה נקודות חשובות מאוד במוטיבציה שלי לעבוד הרבה שעות ביממה".
אם לא היית עיתונאי ומדריך טיולים לא היית פוגש כל כך הרבה אנשים, ואז כנראה היו לך פחות סיפורים.
"יכול להיות, אבל יש גם מקצועות אחרים בהם פוגשים אנשים. אני מכיר עורכי דין שכותבים סיפורים נפלאים וגם מטפלים. אני לא מדבר על ספרים אקדמיים שאפשר לכתוב, למשל הספר שכתבתי על הכתות אליו הגעתי באמצעות הטיפול, היה הספר הראשון בארץ שעסק בנושא. באותה תקופה לא ידעו כמעט כלום על כך, ולכן הוא הפך לספר חובה לסטודנטים לחינוך ולעבודה סוציאלית. עשרות סטודנטים ותלמידי תיכון היו מצלצלים אליי וביקשו עזרה בכתיבת העבודות שלהם ועזרתי בשמחה".
בימים אלה בהם נמצאת המדינה בפוסט טראומה של השבעה באוקטובר, קורא גבי לפסיכולוגים ולאנשי בריאות הנפש להתגייס כדי לרפא את הצלקות. "נסעתי להתנדב באילת עם מפונים וכתבתי פוסט בו קראתי לגייס אנשי מקצוע בצו שמונה", הוא מספר. "אני חושב שהנושא הזה קריטי. אפשר להחתים אנשים לחוזה של שנה בכל מיני מסגרות כמו בבתים מאזנים. לצערי אני לא רואה שעושים זאת. חשוב להבין שלא מדובר רק באנשים שהיו בחזית בשבעה באוקטובר, אלא גם במשפחות שלהם, בסביבה הקרובה שמושפעת מאותו אדם שנפגע והיא גם זאת שצריכה לסייע לו לחזור לשגרה. אני מצדי אשמח לעזור בכל מה שיידרש ואני מקווה שיהיו מי שירימו את הכפפה הזאת כי זאת באמת שעת חירום שלא ראינו כמותה בכל שנות קיומה של המדינה".
הספר "תגיד קובלינר, אתה השתגעת? הרי קבענו להיפגש באוגוסט" זמין לרכישה ישירה מגבי זהר 052-8505277