עולם ומלואו

איך לדעת את גיל הסוס. שיר אהבה / רוני סומק

הַדֶּרֶךְ הָרְגִילָה לָדַעַת אֶת גִּיל הַסּוּס הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנָּיו.

בְּגִיל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע חוֹתְכוֹת.

בְּגִיל שְׁנָתַיִם יֵשׁ לוֹ שֵׁשׁ, וְאֵלֶּה מַמְשִׁיכֹות לִגְדֹּל עַד

שֶׁשִּׁנֵּי הֶחָלָב מִתְחַלְּפוֹת בְּשִׁנַּיִם קְבוּעוֹת.

בְּגִיל עֶשֶׂר מוֹפִיעַ חֲרִיץ בַּחוֹתְכוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת וְהוּא מַגִּיעַ

לְמַחֲצִית הַשֵּׁן כְּשֶׁהַסּוּס בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.

הָחֵל בְּגִיל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מַתְחִיל הַחֲרִיץ לְהֵעָלֵם לְאַט לְאַט.

הַדֶּרֶךְ הָרְגִילָה לָדַעַת אֶת גִּיל הָאַהֲבָה הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנֵּי

הֶחָלָב שֶׂלָּהּ.

צַלֶּקֶת קְטַנָּה תְּסַמֵּן אֶת מַה שֶּׁנֶּעֱזַב אוֹ נֶעֱקַר.

 

רוני סומק: "אני אוהב סוסים ובשיר הזה אני מדייק בתיאור גילם ומייד אחרי מכוון את הזמן לזמן האהבה".

מְעַט / צְבִיָּה גּוֹלָן

קְעָרָה קְטַנָּה עִם מַיִם

צַלַּחַת עִם מְעַט אֹכֶל

טִפָּה אַחַת שֶׁל אַהֲבָה

זֶה כָּל מָה שֶׁהָיִיתָ צָרִיךְ

וְהֶעֱנַקְתָּ

שֶׁפַע שֶׁל חוֹם

אַהֲבָה בְּלִי תְּנָאִים

גַּם כְּשֶׁיּוֹמְךָ הֶחְשִׁיךְ

טִפּוֹת כִּמְעַט

חֲבָל שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי מִמְּךָ

אֵיךְ לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט

צביה גולן: "השיר נכתב לזכרו של החתול הכי מתוק בעולם, שאותו גידלנו בבית, במשך קרוב ל – 9 שנים, עד שחלה ונפטר. הוא היה חתול מדהים, שידע לתת אהבה בלי סוף. הלוואי ובני האדם היו לומדים מבעלי החיים, לאהוב בלי שום תנאי".

 

יָדִיד / עמית דרבקין חן

אַתָּה הַיְּחִידִי

שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ

אֵיךְ אֲנִי קָמָה בַּבֹּקֶר

וְאֵיךְ אֲנִי נִרְאֵית

מִישֶׁהוּ תִּכְנֵת אוֹתְךָ

לֶאֱהֹב אוֹתִי בְּכָל מִקְרֶה

וּלְסַלֵּק מִתּוֹכִי

בְּדִידוּת, צַעַר וּכְאֵב.

כְּשֶׁאַתָּה מְכַשְׁכֵּשׁ בַּזָּנָב

וּמְבַקֵּשׁ לִטּוּף וּמַגָּע

אֲנִי תָּמִיד מִתְרַצָּה

כִּי יוֹתֵר מִבֶּן אֱנוֹשׁ

אַתָּה מַצִּיעַ יְדִידוּת

לְמִי שֶׁחָפֵץ בְּאַהֲבָה.

עמית דרבקין חן: "אומרים שהכלב, ידידו הנאמן של האדם הוא מכונת אהבה שמתוכנתת לאהוב את הבעלים שלו בכל מצב. כל מה שעלינו לעשות הוא להחזיר לו אהבה. עלינו תמיד לזכור את דבריו של ז'ילבר ססברון :"לפעמים המלאך לובש את עורה של חיה"."

רָצוֹן / דן בלומברג

 

הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת עוֹף דּוֹרֵס

לִשְׁלֹף טַלְפֵי שִׁכְחָה

וְלִלְפֹּת אֶת גְּחוֹנוֹ שֶׁל הֶעָבָר

עַד שֶׁהָיָה נִשְׁנַק

 

דן בלומברג: "לחיות בניגוד לבני אדם אין רצון מודע, לפעמים הייתי רוצה להתחלף איתם".

זָקֵן וָנַעַר / ד"ר אילנה מאור

 

רוֹבֵץ לוֹ הַלָּבִיא בְּנַחַת, מְלַטֵּף אֶת הַפַּדַּחַת,

בְּאֶמְצַע הַיַּעַר, לֹא פֶּרַח לֹא שִׂיחַ,

רַק עֵצִים צְפוּפִים יְרֻקִּים,

פִּסּוֹת רָקִיעַ מְבַצְבְּצוֹת בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ אֱגוֹזִים בְּשׁוֹקוֹלָד מָרִיר.

רַעֲמָה מְפֹאֶרֶת, טוֹבָה מֵאַדֶּרֶת,

אֲצִילוּת מְשַׁמֶּרֶת כָּבוֹד מְשַׁדֶּרֶת,

הוּא מֶלֶךְ הַיַּעַר.

 

עָצֵל וְזָחוּחַ, בָּא גַּם הַכְּפִיר לָנוּחַ

מוּל הַמֶּלֶךְ הַמֻּכְתָּר, הַבִּלְתִּי מְעֻרְעָר,

לִלְמֹד מֵהַגָּדוֹל, כִּי גַּם הוּא רוֹצֶה לִמְשֹׁל.

 

לְפֶתַע מְגִיחָה לְבִיאָה, יָפָה, צְעִירָה וּבְרִיאָה.

מֶלֶךְ הַיַּעַר מִתְעוֹרֵר מִיָּד, גַּבְרִי וְנִמְרָץ.

הַכְּפִיר הַצָּעִיר, מַבִּיט בַּאֲדוֹנוֹ בְּבוּז. אֲנִי הֶעָתִיד,

אֲנִי הַנָּסִיךְ, מְלֵא הָאוֹן, אֲנִי נָחוּשׁ לְהָבִיא הַלְּבִיאָה לְרִגּוּשׁ.

 

מִתְרוֹמֵם לוֹ אַט הַמֶּלֶךְ, רַעֲמָתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת מְכַסָּה אֶת כֻּלּוֹ,

מוּל הָאֲגַם בּוֹדֵק אֶת פְּאֵר הִשְׁתַּקְּפוּתוֹ, מְתַקֵּן תִּסְרָקְתּוֹ, מְלַטֵּשׁ מַבָּטוֹ,

פּוֹזֵל אֶל הַלְּבִיאָה בְּעַיִן יוֹדַעַת.

הַכְּפִיר חוֹשֵׂף מוּלָהּ אֶת חִיּוּכוֹ הֶחָצוּף, אֶת הִלּוּכוֹ הַיָּהִיר,

אַךְ אוֹיָה, הַלְּבִיאָה כְּבָר חוֹמֶקֶת, בַּצְּלָלִים מִסְתַּתֶּרֶת,

עֲדַיִן לֹא הֻשְׁלַם הַמֶּרֶד, עוֹד מוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ.

 

ד"ר אילנה מאור: "לעיתים קרובות בקריאה או התבוננות בסרט טבע אני נדהמת מהדמיון בהתנהגות של בעלי החיים לזו של בני האדם".

מעוף הציפור / אורנה שפי

 

היא נראית כה קלילה,

מעופפת מענף לענף.

ואני תוהה לעצמי

למה ליבה נכסף?

למצוא ענף למנוחה קלה

או למצוא בן זוג ולהקים משפחה?

לעוף רחוק ולהגשים חלומות

או סתם לעופף, לקפץ ולראות?

 

ואני,

מה אני מחפשת?

למה אני נכספת?

 

מביטה בציפור ותוהה

אם יכולתי להיות כמוה

קלילה.

אורנה שפי: "שירים רבים נכתבו על הציפורים. היכולת שלהם לעוף ממקום למקום, לראות הכל מלמעלה. ציפור מסמלת חופשיות וקלילות. אנחנו לא באמת יודעים מה עובר במוחן של הציפורים אך אנחנו יכולים להשליך עליהן את המחשבות שלנו ולדמיין".

 

עַכְבָּרכְּפַר- עַכְבָּרִיר  / ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּפַרְבָּר הָיִיתִי עַכְבָּר הַכְּפָר.

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר בַּמֶּרְכָּז, בָּצִיר,

נוֹתַרְתִּי לִהְיוֹת עַכְבָּר, אֲבָל שֶׁל עִיר.

וְכָךְ יוֹצֵא לִי לְכַרְסֵם אֶת הַזְּמַן

לְהָזִיז גְּבִינוֹת, לִבְרֹחַ מֵחֲתוּלִים רְעֵבִים,

וְלָדַעַת, כָּל שֶׁלֹּא מֵרִיחַ טוֹב הוּא בַּסּוֹף מַלְכֹּדֶת.

 

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים: "שיר חתרני המדבר על החיים האורבניים".

כָּל אֶחָד הוּא קְצָת פִּינְגְּוִין / נֶטַע לִיאוֹר שַׁפִּירָא

 

כְּשֶׁטֶּמְפֵּרָטוּרוֹת צוֹנְחוֹת לְמִינוּס שִׁשִּׁים מַעֲלוֹת צֶלְזִיּוּס

פִּינְגְּוִינִים מִצְטוֹפְפִים בִּקְבוּצוֹת

חֹם גּוּפָם מִתְפַּשֵּׁט מֵאֶחָד לַשֵּׁנִי

כְּמוֹ כַּסְפִּית שֶׁנֶּחְלְצָה מִתּוֹךְ מַד חֹם שָׁבוּר

 

בְּכָל פַּעַם שֶׁפִּינְגְּוִין בְּמֶרְכַּז הַהִתְגּוֹדְדוּת מִתְחַמֵּם

אֶחָד אַחֵר נִכְנַס בִּמְקוֹמוֹ

וְיֵשׁ כָּבוֹד וְיֵשׁ סֵדֶר וְיֵשׁ סִבָּה

וְלֹא מְשַׁנֶּה מָה צֶבַע הַמָּקוֹר וּמֵאֵיזוֹ לַהֲקָה

 

כָּכָה זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ כְּנָפַיִם וּבְכָל זֹאת אִי אֶפְשָׁר לָעוּף

 

נטע ליאור שפירא: "מוצאת עצמי מוקסמת מהניגוד בין סביבת החיים הקפואה של הפינגווינים לבין אופיים הרך ובעיקר מופתעת מהעובדה שהאינסטינקט ההישרדותי שלהם הוא דווקא הקרבה לטובת האחר.  מי מאיתנו, בני האדם. לא היה רוצה לעמוד במרכזו של מעגל  להרגיש ולו לרגע שכל מי שסביב הגיע רק כדי לחמם אותו?".

בכתמי הדיו השחורים שלך, דוקטור / שרית לנדאו

 

אֲנִי רוֹאָה שְׁנֵי פַּנְתֵּרִים וְרֻדִּים

הָאֶחָד מְחַפֵּשׂ טֶרֶף

הַשֵּׁנִי רַק יוֹשֵׁב וּמַמְתִּין

וּבְצַד, בַּנְּקֻדָּה הַשְּׁחוֹרָה

אַתָּה רוֹאֶה?

יֵשׁ אוֹתִי. מְחַכָּה לְרֶגַע הַנָּכוֹן

 

"ומה זה יכול להיות?"

 

אוּלַי כָּרִישׁ בֵּין סֻכָּרִיּוֹת מַקֵּל

אוֹ אַהֲבָה שֶׁנִּגְמְרָה בְּטֶרֶם עֵת

טִפּוֹת דָּם לְאַחֵר לֵדָה

לֹא

זוֹ לֹא מִטְרִיָּה

גַּם לֹא שְׁנֵי אֲנָשִׁים דּוֹמִים אוֹ

אִישׁ שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאֶה

 

זֶה כְּאֵב נַפְשִׁי

כָּזֶה אוֹ

אַחֵר

שֶׁלֹּא נֵדַע

 

שרית לנדאו:  נכתב בהשראת כתמי הרורשך, המנסה בצורה יצירתית לפתוח צהר אל נבכי הנפש.

הכלבה הזאת / יעל רן

שֶׁמְּחַכֶּכֶת לְשׁוֹנָהּ בֵּין רַגְלֶיךָ

שֶׁקּוֹפֶצֶת אֶל עַל וְטוֹפַחַת כַּף אֶל כַּף בִּמְחִיאוֹת שִׂמְחָה

הַמַּמְזֵרָה הַקְּטַנָּה וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ יוֹדַעַת

כַּמָּה אֹשֶׁר טוֹמֶנֶת נוֹכְחוּתְךָ

כַּמָּה סִפּוּק יֶשְׁנוֹ בַּמַּגָּע הַפָּשׁוּט.

כְּשֶׁהִיא מְיַבֶּבֶת

וּמַפְנָה אֶת רֹאשָׁהּ לְאָחוֹר

בִּזְמַן שֶׁצְּעָדֶיךָ מִמֶּנָּה וָהָלְאָה

יוֹתֵר מֵהַכֹּל הִיא מַזְכִּירָה לִי

אוֹתִי.

 

יעל רן: "כבני אדם אנו עושים באופן תדיר הקבלות והאנשות לעולם הסובב אותנו, אלו מאפשרות לנו להעשיר את עולם הדימויים ואת הרגשות החבויים בתוכנו".

חבר נמר / נעמה עציץ

 

יש לי חבר נמר

שחי במימד אחר

וכאשר אנו נפגשים

אין לאן למהר

הוא שוכב לו בניחותא

על ענף עץ רחב

מחכה בסבלנות לחברותא

שתלטף את גופו הצהבהב

 

אני נשכבת אז בשקט לידו

והוא מציף אותי באהבה

ידי עוברת על פרוותו

כשעינינו עצומות בשלווה

לזמן קצוב אנו ביחד

אם כי אין שם באמת זמן

אין גם שום זכר לפחד

רק עצים ונמר שמנמן

 

זוהי עת למנוחה

בחברת ידיד אהוב

שמזכיר לי שאני בטוחה

לפחות לזמן קצוב

וכאשר אני מרגישה שמספיק

אני שוב במיטתי הנעימה

לילה טוב חבר ותיק

ותודה על הנחמה

 

נעמה עציץ: "השיר מתאר את אחת המדיטציות הקבועות שלי שמרגיעות אותי מאוד, אותה אני מבצעת לרוב לפני השינה".

עורבים/ ראובן שבת

 

עורביִם עלַ דשׁא מגרשׁ כדורגל

 

מנקרים ברוח קיץִ עצלה.

 

במקוֹם גגות כביסה, מגרשׁ כדורגל

 

-וקוצות דשׁא

 

רוֹקדוֹת

 

אל מול

 

יפחת גסיסה של שמשׁ חלמוֹנית.

 

ראובן שבת: "השיר עורבים נכתב לאחר צפייה ממושכת בלהקת עורבים שחורה שנחתה על מגרש כדורגל והתפזרה שם בצורה שקטה ומסודרת. תרה אחר מזון. זה היה מראה מרתק".