כמה פעמים הרהרתם במוות ובקשר שלו לאהבה, לאומנות ולכבלי משפחה? יואל כרמל, בן 75, נשוי לרותי+5 ילדים, חבר בארגון המגשרים ומרצה למחשבת ישראל הרהר בכך לא מעט ואת המסקנות שלו הוא שזר ביד אמן בספרו המרגש אבא החליט למות (הוצאת ספרי ניב). זהו קובץ סיפורים מקסימים ומרגשים שנוגעים בריאליזם פנטסטי, בניסים ובשבירת המחיצות בין בדיון לממשות.
יואל שוזר בקולו הייחודי ביד אומן סיפורים בעלי יסודות אוטוביוגרפיים מתל אביב הקטנה וממחוזות אחרים עם פיתולי בדיון רצופים בהשתברויות מאגיות מפתיעות.
יואל כרמל, נולד לאבא שהיה יהודי חרדי בעל שם משפחה מחייב מאוד – סורוצ'קין – שם שנשא דודו של אביו הרב זלמן סורוצ'קין זצ"ל שכיהן כיושב ראש מועצת גדולי התורה לפני הרב שך. אימו של יואל הייתה סוציאליסטית/קומוניסטית ולמרות שלמראית עין נראה השידוך הזה מוזר הוא החזיק מעמד 55 שנה.
וואו, איך הם הכירו?
"זה סיפור מעניין. בשנת 1922 כשהוריי היו על ספינה בדרך לארץ ישב אבי באחד הימים על הסיפון ולפי תיאורו עמדה לפתע מולו אישה "מופקרת" כשחצאית שנחשבה קצרה לאותם ימים על גופה. היא הסתכלה לו ישר בעיניים ואמרה לו: 'אתה מוצא חן בעיניי למרות שאתה כזה". הוא אמר שהרגיש שהוא חייב להציל אותה ולכן התחתן איתה".
בסופו של דבר יואל לא יצא חרדי וגם לא שמאל קיצוני, אלא בחר לעצמו שביל ביניים. הוא למד בבית ספר יסודי בתל אביב ובבית ספר תיכון בסן פרנסיסקו. את תקופת הלימודים הוא זוכר כאירוע משמעותי ושמח מאוד – "אני בין הבודדים בארץ שיכול להגיד שהיה בהופעה של הביטלס", הוא אומר בחיוך.
בצבא שירת בחיל השריון ובמודיעין והשתחרר ממילואים בגיל 55 בדרגת רב סרן. הוא למד ניהול ושיווק סיכונים מיוחדים ב"לוידס לונדון" והיה נציג של לוידס לונדון בבורסה ליהלומים, למד משפטים וגישור באוניברסיטת תל אביב, כיהן כשליח של הסוכנות היהודית בארצות הברית, ניהל עסק משפחתי גדול, למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב וזכה בפרס במקום הראשון יחד עם שחקן נוסף בפסטיבל עכו כשהעלו עיבוד לסיפור של קפקא בשם "אמן התענית". בגיל מאוחר יחסית עשה תואר ראשון ושני במחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה עת הפך לחבר פעיל ומשפיע בתנועה המסורתית. היה במשך שנים ארוכות חבר ועד הפועל של התנועה המסורתית ויו"ר ועדת הכספים של התנועה ושימש יו"ר כמה קהילות כולל רמת אביב, פרדס חנה וזיכרון יעקב.
מה פירוש התמונה על השער בו רואים שור ועליו כלי השחמט?
"זה קשור לאבי זכרו לברכה שהחל ללמד אותי שחמט כשהייתי בן ארבע. הוא היה שחקן ברמת אמן ששילב בלימוד המשחק סיפור חיים ונקודות מפתח בעלות מחשבה ייחודית לא רק לשחקני שחמט, אלא לכל איש חינוך. המסר הראשוני שקיבלתי ממנו בנושא התנהלות בחיים היה באירוע מכונן בו שמעתי אותו ואת אימי ז"ל מתווכחים. אימי ביקשה מאבי שייתן לי לנצח מידי פעם. אבי סירב בתוקף ואמר לה: 'אם הילד יחשוב שהוא ברמה מספיק גבוהה הוא יחיה באשליה שהוא מספיק טוב. כשידע לשחק מספיק טוב הוא ינצח בלי עזרה, חמלה או שקר עצמי'. התוצאה הייתה פשוטה – הפסקתי לשחק עם אימי. לעומת זאת המשכתי לשחק עם אבי, המשכתי ללמוד ולהשתפר ובגיל 18 כשחזרתי לארץ מלימודי התיכון בארצות הברית ניצחתי לראשונה".
איך הוא הגיב?
"בצורה מדהימה. הוא חיבק אותי, חייך ולחש לי באוזן: 'עכשיו כשיש לי אתגר לשחק נעשה זאת יותר'. שחמט הוא המשחק האהוב עליי גם כי הוא נותן לי אפשרויות לפגוש אנשים מעניינים".
משחק המלכים הוטמע בחלק מהסיפורים בספר ביניהם ב"דוקטור צ'יי בניו יורק" וב"בת זונה".
מה הכלל הכי חשוב שלקחת ממשחק השחמט לחיים עצמם?
"את החוק המקביל לחיים ולמשחק השח לפיו לפעמים צריך לעשות הקרבה גדולה כדי לנצח כולל הקרבת המלכה. לעיתים לא מדובר בניצחון, אלא בהישרדות – פיזית, נפשית או שניהם. גם לזה יש ביטוי באחד מסיפוריי – 'נשמה קרה'".
דיברת על הקשר עם אבא שלך, איך הקשר שלך עם ילדיך?
"הייתי אבא מאתגר ולא רגיל. אני נשוי בפעם השלישית ויש לנו חמישה ילדים ביחד ועשרה נכדים ועוד אחד בדרך. זאת משפחה גדולה ומורכבת ועם זאת מחוברת ואוהבת. כל מפגש אצלינו הוא התכנסות שבטית גדולה ורעשנית. לאורך השנים עמדנו בפני אתגרים לא פשוטים כדי להצליח להדביק ולאחד את כולם והיום למרות שחלק מהילדים לא חיים בארץ, אנחנו יכולים לומר בסיפוק שהצלחנו!
כשהבן הבכור שלי רוצה להקניט אותי הוא אומר לי: 'אבא, העתיד שלך מאחוריך' ותמיד זוכה באותה תשובה: 'תודה ילד, מי ייתן ותזכה שילדיך ונכדיך יאמרו לך אותו הדבר'. כשחושבים על זה, העתיד של כולנו באמת מאחורינו. הוא נמצא בילדים ובנכדים שלנו וכמובן בנשמה שלנו שלא נשארת מאחור – היא חיה ובועטת ועפה דרך הדור הבא שלנו למחוזות ולעולמות שונים שאנו כבר לא נגיע אליהם, אלא דרכם. הרעיון הזה מוטמע בכל חלק וחלק מסיפוריי כולל בסיפורים הדמיוניים ביותר כמו 'ממציא החלומות'".
כשהוא נשאל מתי הבין שיש לו כישרון כתיבה
הוא נותן קרדיט גדול לאשתו רותי. "היא אמרה לי: 'אתה מספר סיפורים בצורה נפלאה, למה שלא תנסה לכתוב חלק מהסיפורים שלך?' השבתי לה שחשבתי על זה ואולי באחד הימים אעשה זאת, היא הפתיעה אותי ורשמה אותי לסדנת כתיבה של שרי שביט שאחריה התחלתי לעלות את הסיפורים שבראשי על הכתב. זה היה די מדהים. לא רק שהתאהבתי בכתיבה, אלא שהיא שלחה אותי למסע, סוג של הרפתקה, אולי ההרפתקה הכי מעניינת שעברתי בחיים שלי ועברתי לא מעט".
למי מיועד הספר?
"לכל מי שאוהב לקרוא. אני כותב סיפורים קצרים שתופסים את הקורא בגרון ומותירים עליו חותם. לדעתי כל אחד יכול למצוא בסיפורים משהו מחייו".
נשמח לשמוע על כמה מהסיפורים שבספר
אבא החליט הוא סיפור לא יאמן ואמיתי לגמרי! אבי שלי החליט למות ובני המשפחה עמדו חסרי אונים. ההומור המקאברי והציני ששזור לאורך הסיפור הוא מראה לנפש שמתמודדת עם מצבי קיצון. חג הקורבן מתאר סיטואציה בה רגשות כמו חמלה ואהבה מתנפצות מול מציאות אכזרית. נוף ילדות הוא משל על עצמי בדרכי לגיבוש זהותי העצמית והעצמאית. ספר ריק מתאר ייסורים ופקפוקים של כל מי שעוסק בכתיבה או ביצירה כלשהי. אקזיט – סיפור דמיוני בו שאלות על הצלחה, בדידות, קיום אנושי בעולם מוטרף וטכנולוגי והאמת הפשוטה על הסוף. הכנר והפסנתרנית – אהבה והקרבה בלתי אפשרית שנדרשת לשם מימושה. מצפון – הצצה קטנה על זוועות המלחמה – כל מלחמה. עסק משפחתי – צמא היא מילת מפתח בסיפור. כולנו צמאים, לאהבה, ידע, ביטחון, ומשפחה. המושג "צמא" מתקשר כמובן לצורך במים או במילים אחרות לחיים. נשוא הצמא שלנו לא מודע ברוב המקרים לרצונו של הצמא ואז קיימת ההתנגשות הבלתי נמנעת. כידוע במקורותינו מושוות התורה למים חיים. להזכירכם את אמרתו של הרבי מקוצק שאמר "אין לך כנהר של מים לטהרה. אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליהם צלם".
כמה מהסיפורים בספר מבוססים על אירועים שקרו לך?
"מתוך 48 הסיפורים שמופיעים בספר שמונה מבוססים על חוויות אישיות שלי. כל היתר נולדו בדמיוני – יש שיגידו דמיון פרוע. הדבר הנפלא בדמיון הזה הוא שברגע שאתה מתחיל לכתוב ולהתבונן פנימה למקומות שסגרת מכל מיני סיבות אתה מוצא את עצמך בסיטואציות מעניינות מאוד".
אין חשש לפתוח מקומות שסגרת?
"עם הגיל אתה לומד לפתוח מקומות סגורים, להתחבר ולקבל את עצמך. נוסף לכך הספר הוא אסוציאטיבי מאוד. זוהי השפעה ישירה של הסדנאות שלקחתי בהן חלק בהן הציגו לנו כל הזמן אסוציאציה ממנה התחלנו לכתוב. נתנו לנו עשר דקות לכתוב וזה היה מדהים – מצאתי את עצמי כותב בלי הפסקה ובלי שום מחשבה, כל מה שעלה בראשי הגיע לדף. החלטתי שני דברים: האחד – שאני אוהב את זה מאוד ו השני – זה יהיה הז'אנר והטכניקה שתלווה אותי בכתיבה של הספר".
מתוך הסיפור הלשון: "היא הפריע לו לחשוב ולהרגיש. הוא רק רצה לכתוב, והיא רק לפטפט רצתה. היא פשוט חסמה לו את הדרך ללב. שנים נאבק בה עד שהחליט שאין ברירה. הוא נטל מספריים – וגזר את לשונו".
"זהו סיפור דמיוני. כפי שהבנתי במהלך הכתיבה (וגם קודם) הדמיון הוא יצור חמקמק. הוא חלק מהתת מודע שלנו שמתפרץ החוצה או בחלום הוא במהלכה של יצירה כל שהיא, היכולת שלנו להפריד בין "מציאות" לדמיון בין מהווים אסורים לפחדים מוסווים באים לביטוי בסיפור דמיוני זה".
האם קראת ספרים בצעירותך?
"הייתי תולעת ספרים. הרבה בזכות אימי שקראה המון ספרים. הייתה לנו ספרייה ענקית בבית. היו שם ספרים שאימי קראה וגם ספרים של אבי שהיו כמובן שונים מאוד במהות שלהם – יותר ספרים של יהדות וקבלה. כשחושבים על ילדים בבית כנסת חושבים על ילדים שמתרוצצים, אבל אצל אבי לא היה דבר כזה – אצלו בית כנסת היה מקום רציני, לא למשחקים, אלא לתפילות. הוא היה אומר לי מגיל צעיר: 'תסתכל על ספר התורה כשקוראים על הבימה ותחשוב מה זה אלוהים'. אני זוכר את עצמי כילד עומד ביראת כבוד. בכל פעם שקראתי את הפסוק 'חטא שחטאנו לפניך בכיבוד הורים' הייתי מכה את עצמי בחוזקה בלב ומסתכל לכיוון של אבא כדי לוודא שהוא רואה אותי. חשוב היה לי שהוא יהיה גאה בי כי ידעתי שמבחינתו ההישג הכי חשוב זה מה שהוא הצליח ללמד אותי. אני חושב שבמבט לאחור לקחתי את הטוב מכל העולמות – גם בחיים וגם בכתיבה שמושפעת מאוד ממה שראיתי ושמעתי בבית".
דיברת על הדמות המיוחדת של אביך. ספר לי קצת על אימך ועל ההשפעה שלה עליך.
"אימי ניהלה כל חייה את סניף מד"א בתל אביב בהתנדבות. היא אמרה לאבי לו היא קראה 'קומרסנט' (סוחר): 'אתה עושה מספיק כסף, אז לא צריך שגם אני אביא כסף הביתה'. וזה עבד. כל הרבנים באו אליה לשמוע איך נכון לנהוג עם אישה על כל המורכבות. הייתה לי אחות, זכרה לברכה, שאימי רצתה לקרוא לה מרי לכאורה כשמה של הקדושה הנוצרית. אבי לא ידע איך לקבל את השם הזה. יש להבין שזה דבר מוזר מאוד לבוא לחרדי ולהגיד לו: 'יש לך בת שקוראים לה מרי כמו לבתולה הקדושה'. כשהוא התנגד היא אמרה לו: 'בוא נלך לדין תורה'. הם נסעו לרב בירושלים והוא שאל אותה למה היא רוצה לקרוא לבת שלה מרי והיא ענתה 'כי היא נולדה בתקופת המרי העברי'. הוא הסתכל על אימא שלי והבין שאף אחד לא יוכל להגיד לטיפוס כמוה איך לקרוא לבת שלה, ואכן קראו לה מרי. זאת הייתה אימי – היא הייתה גדולת הפמיניסטיות לפני שזה היה מושג נפוץ".
איזה חינוך היא נתנה לך? נשמע שזה היה חינוך "קשוח" מאוד.
"חינוך מוקפד מאוד בדגש על ערכים הומניים סוציאליסטים. קריאת ספרים מרובה ושיחות פילוסופיות שלא תמיד התאימו לגילי הצעיר מאוד. הייתה לה יכולת להעביר לי מסר שגם אוהבים אותי, גם תומכים בי, גם מכבדים אותי, אבל גם אומרים לי 'תראה, אתה עוד לא יודע הכול, אז תסמוך עלינו'. זה מלווה אותי עד היום ואני חושב שאני מצליח להעביר את המסר הזה גם לדורות הבאים".
מה אביך היה אומר אם היה קורא את הספר הזה?
"אני לא בטוח. אני מקווה שהוא היה אומר לי 'ישר כוח'. האם הוא היה מסכים לסיפור בשם 'בת זונה', על מערכת יחסים של אם ובת או סיפור בסלנג, אני לא בטוח. אני משער שהוא היה ממליץ לי למחוק את הסיפורים האלה לא בגלל התוכן, אלא יותר בגלל הסגנון. לעומת זאת, יש סיפורים שהוא היה אוהב".
מה הלאה? יהיה ספר נוסף?
"בהחלט יהיה עוד ספר ויש לי כבר נושא מרתק. הספר יעסוק בפברז'ה שידוע בעולם בזכות הביצים שיצר למשפחת המלוכה הרוסית. בתוך הביצים שקליפתן הייתה עשויה זהב ומתכות יקרות אחרות ועוטרה באבנים יקרות הוטמנו חפצים קטנים יקרים ומעוצבים בקפידה כשהרעיון היה לדמות את בובת המטריושקה הרוסית. העורך שלי אילן שיינפלד קרא פרק אחד ואמר לי: 'אתה חייב לכתוב על זה ספר כי כל מה שקורה בבורסה ליהלומים יכול למלא שני ספרי מתח. נראה לי שזה יהיה הפרויקט הבא שלי".
הספר "אבא החליט למות" זמין בחנויות הספרים המקוונות
