מאז השבעה באוקטובר צפו במרחב הציבורי שתי שאלות עיקריות: איך הגענו למצב הזה ומה עושים הלאה? יש מי שעונה על השאלה הראשונה בהאשמת הצד האחר ועל השאלה השנייה באריזת מזוודות, אבל לליליה איסר בת ה-43, נשואה ואם ל-2 מנתניה, ילידת ברית המועצות שעלתה ארצה ממניעי ציונות טהורים של אין בכלל שאלה – זהו הבית של העם שלנו לטוב ולרע וגם אם עשינו טעויות בדרך אין לנו מה לחפש בשום מקום אחר.
לליליה יש חיבור עמוק ליהדות ולמדינת ישראל שהוא לא מובן מאליו בהתחשב בעובדה שהיא נולדה במשטר קומוניסטי ושבמשפחה שלה חגגו חגים נוצריים כמו פסחא וחג המולד. "סבא שלי דיבר יידיש, אבל לא ייחסתי לזה שום חשיבות ובוודאי שזה לא היה נושא חשוב בבית".
איך את מסבירה את זה?
"אני לא יודעת. כנראה שהטראומה של השואה השאירה צלקת כל כך עמוקה שגרמה לכך שאיש לא דיבר על יהדות – ניסו לברוח מזה כמו מאש".
מתי התעוררו בך הרגש היהודי והציונות?
"כשנפל מסך הברזל התמוטט הקומוניזם. כל אחד חיפש את הזהות שלו ואני הבנתי מייד מהי הזהות שלי – אני יהודייה. זה דרש זמן – הלכתי והתחברתי ליהדות והחיים שלי השתנו מקצה לקצה. באופן טבעי החלטתי שאם אני יהודייה אזי אני עולה לישראל ומתחברת לשורשים שלי".
ליליה עלתה בגיל 15 עם עליית הנוער (תכנית "נעלה 16") בלי שפה, בלי הורים או כסף. "כל מה שהיה לי זאת מזוודה קטנה, רוח ציונית וזיקה אדירה לאדמה הזאת", היא מספרת.
למה עלית לבד?
"ההורים שלי לא השתכנעו לעשות עלייה ואני רציתי מאוד לעלות. הרגשתי שזה הייעוד שלי ומרגע שהחלטתי לעלות על המטוס לא הסתכלתי לאחור".
אפשר להניח שכמו עולים רבים גם את חווית קשיי קליטה. אולי גם חלק מהקשיים שעברת עזרו ליצירה שלך לפרוץ החוצה?
"חוויתי הרבה קשיים ובדיעבד אני יכולה להגיד שהעלייה שלי לארץ הייתה מעשה אמיץ מאוד. להגיע לבד ולגלות את כל מה שיש פה כמשהו חדש – זה היה מסקרן, אבל גם מפחיד. לא ידעתי את השפה והייתה לי בורות מוחלטת לגבי חגים, מנהגים או ספר תורה. השנים הראשונות בארץ לא היו קלות כי הרגשתי נטע זר. בברית המועצות קראו לי יהודייה ופה בארץ קראו לי רוסייה. למרות זאת בער בי הניצוץ היהודי. המשכתי לשאול את עצמי: 'מי אני? מהיכן באתי ולאן אני הולכת'. לא חוויתי את זה כמשבר, אלא כשלב בחיים שעליי לעבור".
היא למדה בפנימיית "ניר העמק" בעפולה ובהמשך עשתה תואר ראשון בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ותעודת הוראה במכללת לוינסקי לחינוך. בית הספר הראשון שקיבל אותה לעבודה היה בית ספר "גוטמן" בנתניה, אחריו עבדה ב"בית יצחק" וב-15 השנים האחרונות היא עובדת בבית ספר בצפון הארץ, שם היא מלמדת אנגלית.
בשנים האחרונות הרגישה צורך עז לשתף את חוויותיה בארץ ובילדות, וכך נולד הרעיון לכתוב קובץ סיפורים בשם "הלב שבור" שיצאה לאור בהוצאת ספרי ניב. ספר הביכורים של ליליה מתחיל בסיפורים על ציונות, על געגוע ועל עלייה לארץ. החלק הראשון מסתיים במגפת הקורונה על רקע פילוג בעם, שנאת חינם וייאוש טוטלי. החלק השני של הספר מוקדש למחלות שקופות ועוסק בהתמודדויות נפשיות שלא מקבלות מספיק ביטוי ומקום בחברה כמו דיכאון, פוסט טראומה וחרדות. "אני פותחת את הנושא בחופשיות ובלי מגבלות, נותנת ביטוי לכל אחד ואחת, שוברת את הסטיגמות ושמה את האמת על השולחן. כל סוגי הרגשות מקבלים לגיטימיות. מותר להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל העוצמה בלי לנסות להצדיק זאת", היא אומרת.
החלק השלישי של הספר עוסק במלחמת "חרבות הברזל" והוא מוקדש לחיילים ולקורבנות הטבח. "כשפרצה המלחמה לחיינו התחלתי ללכת להלוויות החיילים וראיתי את עם ישראל במיטבו", מספרת ליליה. "התאבלנו יחד ובכינו על הכתף האחד של השני בלי להכיר. חוויתי רוחניות בעלת עוצמה ואחדות שלא חוויתי אף פעם, הרגשתי את החוויה של 'לב שבור הוא לב שלם' והייתי גאה להיות חלק מזה. הרגשתי שאנחנו יכולים להתאחד לא רק בבית העלמין, אלא גם בחיי היום יום ופשוט הרגשתי חובה מוסרית לספר על כך".
הסיפור שנושא את שם הספר כולו "הלב השבור" עוקב אחרי קלרה, עולה חדשה שמספרת על קשים בהם נתקלה, על ההתמודדויות שלה ועל משאלות ליבה.
בסיפור "היכן המשיח?" היא מתארת את חייה של שרה – דיירת בת 91 בבית אבות שהגיעה לארץ לפני קום המדינה. היא השאירה מאחור את כל משפחתה שהושמדה בשואה. גם אחרי שהתבססה והקימה את משפחתה לא הפסיקה לחלום על גאולה ועל ביאת המשיח.
"הטייסים האבודים" הוא סיפור על יוסי שאיבד את חברו הטוב במלחמת יום כיפור וחזר הביתה חצי אדם. למרות שלא נפגע פיזית נפשו דיממה ללא הרף.
"מעבר ים סוף" הוא סיפור יפהפה על איציק וצילה – מתבגרים בשנת 1938 בפולין. כשסבא רבא שלהם נפטר הוא השאיר אותם המומים, הם לא הצליחו לפצח את משפטו האחרון "בשנה הבאה בירושלים" והם החליטו לצאת למסע לארץ ישראל לבדם כדי לגלות את התעלומה. משפחתם נשארה מאחור כשהיטלר עולה לשלטון.
סיפורים נוספים בספר הם "תפוח בדבש" שעוסק בקורונה, "איימי" על אודות דוגמנית צעירה שכבשה את פריז, "אנה" על אודות עורכת דין מצליחה שהפכה לאישה כבולה בבית עם הילדים ובעל נרקיסיסט, "מלאך" על אודות פסיכיאטר מיוחד במינו וסיפור מרגש על אחד החיילים הראשונים שהגיעו לעזה במלחמה האחרונה, נלחם בגבורה ונפל. סיפורו האישי הוא גם סיפורנו הלאומי – סיפור על עצב, שברון הלב, אחדות ותקווה לעתיד יותר טוב. כל הסיפורים בספר מבוססים בצורה זאת או אחרת על דמויות אמתיות בחייה של הסופרת והוא מתובל במקורות קבליים, בפירושים מקובלים ואישיים. "אין אף דמות בספר שהיא המצאה כולה מהדמיון. בזמן שכתבתי תמיד היה מולי אדם שחשבתי עליו שלא בהכרח פגשתי. חיילים שנפלו בטוח לא פגשתי, נערה שהתעללו בגופה לא פגשתי, את סבא רבא שלי לא פגשתי, אבל היה לי מידע על האנשים האלה. חשבתי על אנשים ספציפיים וגם אפשר לומר באיזשהו מקום שבכל דמות יש גם משהו ממני".
ליליה, מה פירוש השם של הספר?
"קראתי לספר 'הלב השבור' כי המכנה המשותף של כל הגיבורים שלי הוא 'לב שבור שאין שלם ממנו' כפי שאמר המקובל מנחם מנדל. בעשר השנים האחרונות אני לומדת קבלה ורואה איך הכול מתחבר – הלב השבור שלי עם הלב השבור של המדינה. כפי שאני רואה זאת רק לב רגיש וחסר הגנה כזה יכול להכיל בתוכו את כל הלבבות בעולם ולחזור ללב האחד שפעם בעבר בקרבנו".
ספרי לי על תהליך כתיבת הספר – איך ומתי התחלת לכתוב אותו?
"כתיבת הספר התחילה בעקבות משבר אישי שחוויתי כחלק מתהליך תרפויטי. החלטתי שהגיע הזמן לשחרר את כל החוויות ולהתבונן פנימה בכנות. התחלתי לספר את סיפור חיי באמצעות דמויות אמתיות שפגשתי בחיים בשמות בדויים".
למה החלטת להוציא קובץ סיפורים קצרים ולא ספר עם עלילה אחת?
"החלטתי לכתוב סיפורים קצרים כי זה יותר קל לקריאה, אבל חשוב להבין שאלה סיפורים שקשורים זה בזה. סיפור אחד מסתיים ומתחיל סיפור חדש מאותה נקודה, ואז מגיע סיפור שלישי שמוסיף לסיפורים שלפניו והכול יחד מרכיב את עלילת הספר. איך מתוך הלב השבור בונים את התקווה. כך תכננתי שיהיה הספר וכך אני גם שומעת שאנשים חוו את הספר. חברה שקראה את הספר אמרה לי 'כשאני קוראת אני מרגישה שאת עומדת לידי ומדברת אליי. כמו שאת מדברת כך את כותבת'. אני חושבת שזאת מחמאה גדולה שמסבירה גם את ההצלחה של הספר שכתוב בצורה פשוטה, לא בשפה גבוהה מדי והוא לא ארוך מדי. בסך הכול 75 עמודים. אפשר לסיים את הקריאה בתוך שעה. בגלל זה גם נערים בני 17 קראו את הספר ואהבו אותו".
למי מיועד הספר?
"הספר פונה לקהל הרחב בעיקר מעל גיל 16 כי יש בו נושאים רציניים. הספר מיועד לאנשים שרוצים לגלות את הקשר בין העבר, ההווה והעתיד של העם מעבר לפן החומרי. הסיפורים בספר מעוררים שאלות מגוונות שנוגעות לכולם כמו האם אנחנו באמת צריכים לחכות עוד 2000 שנה עד לביאת המשיח או האם הגאולה כבר כאן? האם ללכת עם הזרם או ללכת עם הלב למרות הלחצים החברתיים? האם המוות הוא הסוף? כל דבר אינו חד משמעי ונתון במחלוקת, שאלות שהופכות את הספר ליותר מעניין ופותחות בפנינו סולם ערכים אחר בו אנחנו לא ממהרים לשפוט את עצמנו ואת אחר ומוכנים לקבל יותר".
מה המסר של הספר?
"המסר הוא שהמשימה החשובה מאוד שלנו כבני העם היהודי היא להפיץ את האור. יש לנו אמונה מיוחדת במינה כי הנשמות שלנו היו במעמד הר סיני".
מתי גילית שיש לך כישרון כתיבה ומה היא הכתיבה בשבילך?
"אהבתי תמיד לכתוב, זה לא משהו שהתפתח פתאום. כתיבה תמיד הייתה הצד החזק שלי. כשכתבנו חיבורים לא הייתה לי בעיה לכתוב. אהבתי לקרוא ספרים עם ממד רוחני, אבל הם היו נדירים במדינה קומוניסטית. כשאבא שלי נסע לנסיעות עסקיות הוא הביא לי ספרים מעניינים ואני בלעתי אותם. הרגשתי שיש משהו שמסתירים ממני ולא ידעתי מה. העמקתי בכתיבה בעקבות משבר".
איזה אירוע גרם למשבר?
"אחרי הלידה השנייה שלי הרגשתי מדוכדכת. בלידה הראשונה הייתי שמחה, בלידה השנייה הייתי עצובה. כולם אמרו לי שזה אופייני וטבעי, אבל אני הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו – לעבד את התחושות שלי. בקורונה זה התפוצץ בצורה כזאת שכבר לא יכולתי להתמודד עם זה. היינו בבית, כולם היו בלחץ. אני מכינה צעירים לבגרויות וזה היה בלתי אפשרי ללמד דרך זום, אז נכנסתי למשבר עמוק מאוד שלא יכולתי להסתיר מהסביבה".
מה עשית?
"קודם החלטתי לצאת לשבתון ולקחת פסק זמן וגם לטפל בעצמי אבל אחרי שלא הצלחתי ללמוד חזרתי לעבודה. גם זה לא צלח והפסקתי לעבוד לתקופה מסוימת והתחלתי לטפל רק בעצמי. הטיפול ארך זמן, אבל לא ויתרתי לעצמי. אמרתי לעצמי שהפעם אני עושה עבודה יסודית ומגיעה למקור הכאב והמצוקה שחוויתי. הטיפול ארך בערך שנה מאז שפניתי לעזרה והוא גרם לפריצת הדרך – הכתיבה. אחת התרפיסטיות שלי המליצה לי לכתוב, דבר שפתח בפניי עולם חדש. כתבתי מחברות שלמות, אבל עדיין לא חשבתי שאני אוציא את הכתוב לאור, בטח לא כביוגרפיה כי אני לא כל כך מתחברת לביוגרפיות. רציתי לכתוב משהו מעניין והכתיבה התפתחה מתרפיה ליצירה. הכתיבה הפכה בשבילי לדרך נפלאה להציג שאלות ולחפש תשובות. במסע הכתיבה גיליתי את הסוד איך מגיעים מתוך השבר ללב השלם וזוכים לחיים ערכיים, משמעותיים ומאושרים הרבה יותר".
סיפרת על המשבר הנפשי שחווית. האם בעקבות הכתיבה וההצלחה של הספר את יכולה להגיד שהמשבר מאחורייך?
"היום המשבר לגמרי מאחוריי כי עשיתי עבודה פנימית ועיבוד רגשות עמוקים מאוד. כמו לכל אדם יש לי ימים יותר טובים ופחות טובים, כמו כל אדם אני לעתים מרגישה פגועה, אבל אני יודעת לטפל בעצמי באופן קונסטרוקטיבי ובטח שלא נשברת. כיום אני מצליחה להפוך את כל הרגשות השליליים שאני חווה למקור כוח לאחרים וכך להמיר כעס וכאב באהבה ואור. יש הרבה אנשים שזקוקים לכוח הזה. אולי בסביבה שלי זה פחות בולט, אבל בזכות הספר אני מגיעה להרבה מקומות ואני מגלה שיש הרבה אנשים שנעזרים במסרים המחזקים האלה וכל עוד אני ארגיש שאני עוזרת אני אמשיך בדרך שלי".
מה הלאה?
"בימים אלה אני מתרגמת את הספר לאנגלית כי הוא זכה להצלחה גדולה והבנתי שהוא יכול לדבר לקהלים נוספים בעולם. הספר יצא לאור לפני חצי שנה וכבר קנו אותו אוניברסיטאות גדולות בעולם כמו הרווארד, פנסילבניה וניו יורק. הספר המתורגם יותאם לקהל בארצות הברית שהוא שונה בטעמו ובסגנונו מהקהל בארץ".
הספר "הלב השבור" זמין באתר ספרי ניב