ספרים רבים נכתבו על תקופת מלחמת העולם השנייה, אבל נדמה שטרילוגיה מרתקת כמו זאת שכתבה אסתר בן שמחון (57), טרם ראתה אור. בספר הראשון בטרילוגיה "ארץ אהובה: חשרת עננים עולה באופק" היא מתארת את הצלת יהודי בולגריה בהשראת סיפור חייהם של סבה וסבתה – חננאל יצחק ואדלה בלנקה שמלי – סיפור שמתחיל בתקופת השפל הגדול, ממשיך במלחמה עד לניצחון ולעליית הקומוניזם ומסתיים בעלייה לישראל. מעל הכול זהו סיפור אהבה. האהבה הזאת מתקיימת ושורדת במהלך המלחמה הקשה ביותר שחווה המין האנושי, וכמו היום במלחמה בה נתונה ישראל, אהבה היא הדבק היחיד שמאחד בסופו של דבר את האנשים ומציל את גופם ונפשם – זהו הציר המרכזי של הספר.
כבר בפתח שיחתנו מבהירה אסתר כי "זה לא ספר שואה, זה סיפור על חיים ואהבה במלחמה בארץ קטנה שהייתה במרכזו של מאבק איתנים בין המעצמות רוסיה, גרמניה ובריטניה, בין גלישה לקומוניזם לגלישה לפשיזם, נושא שהיה חי ונושם בכל העולם מאז המהפכה ברוסיה כשמלך בולגריה נאלץ לבחור צד תוך שהוא מנסה להציל את מדינתו ולהימנע בכל כוחו ממלחמה נוספת. הוא בחר בגרמניה – ציר הרשע, תמורת הטבה גדולה מאד – שטחים".
בכישרון רב פורשת בפנינו אסתר בן שמחון את החיים בבולגריה – מדינה קטנה בבלקן שהחוקה המתקדמת שלה העניקה שוויון זכויות למיעוטים, אך גם חוקקה חוקים דוגמת "חוקי נירנברג" ושלחה את יהודֶיהָ למחנות עבודה. מדינה שמחד הפיקה אשרות מעבר לפליטים יהודים ממזרח אירופה לאחר הכיבוש הנאצי, אך מאידך הייתה היחידה באירופה שחתמה על הסכם עם גרמניה הנאצית לגירוש יהודֶיהָ שלה. הייתכן שבולגריה הייתה למעשה חייל פשוט על לוח השחמט הרה הגורל של סטאלין, היטלר וצ'רצ'יל והם אלה שקבעו את גורל יהודֶיהָ? הייתכן שהמלך האהוב בוריס, שעמד באומץ מול היטלר בסירובו למסור את היהודים ואולי נרצח בשל כך, הוא אותו איש שמסר את יהודי מקדוניה ותרקיה וחרץ את גורלם לעלות בעשן בטרבלינקה?
לאורך הקריאה אי אפשר להימלט מהדמיון בין מצבה של ישראל מאז הקמתה ועד היום לבין מצבה של בולגריה בעת מלחמת העולם השנייה, ומסתבר שהתחושה הזו מוצדקת. "בתחקיר שערכתי במהלך הכתיבה לא יכולתי לא להשוות בין שני המצבים והדבר מתחדד עוד יותר היום במהלך המלחמה", אומרת אסתר ומסבירה. "ישראל הקטנה נמצאת בין המעצמות הגדולות שמשתמשות בכוחה וביכולותיה במלחמה ביניהן בדיוק כפי שבולגריה הייתה כלי משחק בידי המעצמות הגדולות מאז הקמתה ועד לסיום מלחמת העולם, עת הפכה לחלק ממסך הברזל. לאורך כששים שנה בין הקמתה ועד לפרוץ מלחמת העולם חוותה המדינה הקטנה הזאת מספר מלחמות והפיכות, לחלקן נקלעה ואת חלקן יזמה. היא כבשה שטחים והפסידה אותם ואיבדה עשרות אלפי אנשים. המונחים שנישאים היום בפי חלק מהישראלים – נקמה, כיבוש מחדש, טרנספר – הם אותם מונחים שנישאו בפי הבולגרים באותה עת".
הרומן שכתבה אסתר מחולק לשלושה חלקים. בספרה "ארץ אהובה: חשרת עננים עולה באופק", החלק הראשון שיצא לאור בימים אלה, היא מתארת את חיי היהודים באמצעות הדמויות של ליאון ובלנקה קונפורטי שסיפורם מבוסס על סיפורם של סבה וסבתה ואת חיי הלא יהודים באמצעות הדמות הבדיונית של בוגדן דרגאנוב שכחייל צעיר נפצע קשה במלחמת העולם הראשונה ומצא את עצמו משרת את השלטון הפשיסטי. אלה לצד אלה נפרשים החיים בבולגריה בין מלחמות, משבר כלכלי עמוק ועליית הפשיזם והשפעתו על היהודים והבולגרים כאחד.
נקודה מעניינת שאסתר עוסקת בה היא היחס של הבולגרים ליהודים. "יהודי בולגריה טענו שלא הייתה אנטישמיות עד שהפשיסטים עלו לשלטון וגם אז היה העם עם היהודים, הכנסייה הייתה עם היהודים ואפילו המלך בוריס היה עם היהודים", היא אומרת ומתארת דמות שנויה במחלוקת בלשון המעטה. בן לאב גרמני ממשפחת האצולה העתיקה סאקס-קובורג-גטה, שהיה נסיך בולגריה והפך עצמו לצאר עד שנאלץ לפנות את כסאו לטובת בנו, בוריס, לאחר התבוסה הקשה במלחמת העולם הראשונה, אם צרפתייה ממשפחת האצולה העתיקה עוד יותר בורבון-פארמה ואישה איטלקיה, בתו של מלך איטליה עמנואל השני.
"בוריס היה אהוב על העם, אהוב על רוב מנהיגי אירופה ואהוב על היטלר עימו קיים קשרים", מספרת אסתר. "הוא ניסה בכל כוחו להימנע מלהכניס את ארצו שוב למלחמה שתסתיים בהרוגים ובפצועים רבים כפי שעשה אביו. הוא נמנע מלחתום על הסכם עם רוסיה הקומוניסטית מצד אחד – רוסיה שסייעה לבולגריה לקבל עצמאות מהאימפריה העות'מאנית ומצד אחר עם גרמניה הנאצית – שהשקיעה בבולגריה רבות. באותה תקופה קמו בבולגריה ארגונים פשיסטים שחרתו על דגלם אנטישמיות, אנטי קומוניזם ושנאת זרים. הם העתיקו את הארגונים שקמו באיטליה ובגרמניה, כולל המדים, הגינונים וההצדעות. מה שנראה בהתחלה כחבורה של בריונים הוזים הפך למציאות כשהם עלו לשלטון. ביום בו ליאון ובלנקה נישאו בבית הכנסת הגדול של סופיה התקיים ברחוב מצעד של אחד הארגונים האלה".
בשנת 1939 התרחש ליל הבדולח הבולגרי כשחברי הארגון האנטישמי "ראטניק" – הארגון לקידום הרוח הלאומית הבולגרית, צעדו ברחבי סופיה והשתוללו. הצועדים הגיעו לאזור המסחרי של סופיה, ניפצו בשיטתיות חלונות ראווה של חנויות שהיו בבעלות יהודים ואף הציתו כמה מהן. החשד היה שהדבר בוצע בהסכמה שבשתיקה של הממשלה כי המשטרה עמדה מנגד ולא עשתה דבר.
השיא היה כשבסוף שנת 1939 הגיעו יהודים שגורשו מארצותיהם על ידי הנאצים לבולגריה שהייתה אחת המדינות הבודדות שנתנה להם אשרות מעבר, אך לא אשרות שהיה. הם חוו התעללות קשה במשולש הגבולות מצד חיילי טורקיה, בולגריה ויוון כי היו "חסרי נתינות". רק זעקה של הקהילות היהודיות בעולם ושוחד ששילמו ארגון ה"ג'וינט" האמריקני והקהילה היהודית הבולגרית גרמו לממשלת בולגריה, שחששה מסנקציות עולמיות, לאפשר להם לעבור לוורנה ולהגר לפלשתינה על אפה ועל חמתה של בריטניה.
יהודי בולגריה היו ציוניים, אבל גם מאוד פטריוטיים.
"נכון. יהודי בולגריה עלו לפלשתינה כבר בשנות העשרים והקימו ישובים. כסף שנאסף מהקהילה היהודית בבולגריה שימש להקמת ישובים נוספים. מצד שני, היהודים היו בולגרים גאים בארצם ובמולדתם. בתוך הקהילה התקיים דיסוננס בין הציונים שרצו לארגן את היהדות כולה לעליה לארץ ישראל לבין אלה שתמכו בהישארות בבולגריה מפטריוטיות גאה, למרות האנטישמיות הגוברת כדי לסייע למדינה במיגור הרשע. ד"ר ברוך קונפינו, יהודי בולגרי שתמך בעליה, ניסה לעורר את הקונסטיטוריה היהודית (ארגון הגג היהודי בבולגריה) לארגן את העלייה, אך סרבו לו וביקורת רבה נמתחה עליו. לבסוף רכש מכספו ספינות רעועות ויצר מפעל העפלה פרטי שהעלה אלפי יהודים לפלשתינה – חלקם היו אותם יהודים "חסרי נתינות" שנקלעו למשולש הגבולות. הביקורת עליו גברה לאחר שאחת הספינות – 'הסלבדור' טבעה על כל 700 מעפיליה".
הספר שזור בשירי לדינו שהיו שגורים בבית המשפחה, כמו השיר המקסים –
פתחי את דלתך הסגורה Avre tu puerta cerrada
במרפסת שלך אין אור Qu'en tu balcon luz no hay
"אלה שירים שסבי נהג לשיר ברגעי אהבה, שמחה ועצב", מסבירה אסתר את הבחירה לשלב את השירים בספר. "והם חלק מהשורשים שלי".
מה פירוש שם הספר?
"קראתי לו 'ארץ אהובה' כי עד המלחמה יהדות בולגריה הייתה פטריוטית מאוד והוספתי 'חשרת עננים עולה באופק' כי האהבה למולדת נמהלה בעצב ובפחד על מה שקרה לה. פתאום היו תקיפות אנטישמיות והיה מסוכן לחיות שם כשהיהודים הפכו לאזרחים סוג ב'. השם של הספר עלה בראשי כשהתחלתי לקרוא עדויות של יהודים מהן עלה הדיסוננס בין האהבה לבולגריה לבין הציונות. היה לי חשוב לכתוב ספר שהוא לא רק על סבי וסבתי, אלא על כל מה שקרה לבולגרים במדינה שהפכה להיות ציר מרכזי במלחמה בניגוד לרצונה".
מתי עלה לך הרעיון לכתוב את הספר?
"לאחר שאימי נפטרה לפני כחמש שנים. לא חשבתי על רומן בסדר גודל כזה, אלא יותר על תיאור הסיפור הייחודי של קהילת יהודי בולגריה. זוהי קהילה שניצלה בשלמותה על ידי המדינה, דבר שלא היה בכל אירופה. במקומות אחרים הצילה הכנסייה יהודים, אזרחים הצילו, דיפלומטים זרים הצילו, אבל לא המדינה שסירבה לשלוח את היהודים למחנות. זה סיפור מעניין. מיכאל בר זוהר כתב ספר מרתק בשם 'הרכבות יצאו ריקות' בו תאר את מה שהוביל לביטול הגירוש ברגע האחרון".
כתבת ספר מרתק מזווית ייחודית מאוד שמורכב כמו פאזל עם המון חלקים. ספרי על תהליך הכתיבה והתחקיר שעשית כהכנה לספר.
"תודה על המחמאה. זה מעניין שהשתמשת במטאפורה של פאזל כי אני אוהבת מאוד להרכיב פאזלים. לא תחקרתי אף אחד באופן אישי, אבל למזלי יש הרבה מאוד מחקרים באינטרנט. באמת שאפשר למצוא הכול, ואם לא מוצאים יש לפחות הפניות לאיפה אפשר למצוא את המידע – באתר מסוים או באוניברסיטה מסוימת, בתשלום או חינם – הכול אפשר להשיג אם רק רוצים. אני יודעת לחפש – גם בעבודה שלי אני מחפשת הרבה מידע ומצליבה אותו. הצלחתי להשיג המון מידע ולהצליב אותו עם הסיפורים שסיפרו בבית והרומן הזה הוא התוצאה".
לדבריה ארכה הכתיבה פחות משנתיים מתחילת התהליך ועד סופו. "הכתיבה באה לי מאוד בקלות", היא מעידה. "מעבר לדמויות האמתיות המצאתי חלק מהדמויות להשלמת התמונה. נצמדתי ככל יכולתי לאירועים אמיתיים. גם עם הדמויות הבדויות כתבתי על אירועים שקרו במציאות. ברור שלקחתי לעצמי חירות ספרותית לכתוב בצורה מעניינת ולא יבשה, אבל עדיין היה לי חשוב להיצמד למציאות כדי לספר מה באמת קרה".
מהיכן כישרון הכתיבה? יש מישהו במשפחה שכתב?
"כישרון הכתיבה הוא משהו שקשה לי להסביר מאיפה הוא הגיע, אבל אני יודעת שהוא היה איתי תמיד – הנטייה להביע את עצמי בכתב, אולי בגלל שקראתי מגיל צעיר – אני אוהבת מאוד לקרוא ותמיד אהבתי – ואולי זה פשוט מולד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת".
מה נותנת לך הכתיבה?
"בעיקר תרפיה. זה משהו שמתפרץ מתוכי ואני מקווה שיהיה איתי עד יומי האחרון ושיומי האחרון יהיה בקוגניציה מלאה בה אבין מה אני כותבת! אני קוראת בעיקר רומנים היסטוריים. אני אוהבת להיסחף למקומות אחרים וללמוד על זמנים אחרים ולגלות שהכול שונה, אבל הכול אותו דבר. אני אוהבת ספרים עבי כרס בהם יש מקום להתפתחות עלילה ורגשות".
אסתר מגדירה את עצמה אוטודידקטית. "כבר בתיכון הבנתי שהמורים מבינים לעיתים פחות ממני ומצאתי את עצמי מתייגעת בשיעורים שלא ממש עניינו אותי עם מורים שחלקם היו באיכות ירודה", היא אומרת. "עד היום קשה לי לשבת בהרצאות גם מקצועיות כי בדרך כלל תשעים אחוז מההרצאה זה מלל ועשרה אחוז מהות. את העשרה אחוז האלה אני מעדיפה ללמוד לבד בכוחות עצמי וזה מצליח לי. אני עובדת כמנהלת איכות בחברת הנדסה טכנולוגית ומשמשת מוקד ידע בתחומים שונים שלמדתי עצמאית".
ספרי על הבית שבו גדלת.
"גדלתי בבית סוציאליסטי. בית בו זכויות עובד וזכויות אדם היו הדבר הכי חשוב, ואם מדברים על קריאה, קראתי הרבה על ההתחלה של איגודי הפועלים בכל העולם ועל מאבקי הנשים לשוויון, דבר שחלחל בי וחשוב לי עד היום".
האם את מגדירה את עצמך ציונית?
"אני מאוד ציונית. אני לא חושבת שיש מקום אחר ליהודים. ברור לי שלא כל היהודים יכולים לגור במדינה הקטנה הזאת שהיא גם בשכונה מאוד בעייתית. טיילתי לא מעט באירופה וראיתי שלכל מדינה יש את הבעיות שלה. לנו יש בעיות אחרות ובסופו של דבר טוב לי פה ואני לא אלך לשום מקום בגלל ממשלה כזאת או אחרת".
אפשר להניח שהיית קרובה לסבא ולסבתא כי בחרת לכתוב עליהם ספר.
"כן, היה לי קשר קרוב מאוד איתם. סבא שלי חננאל נפטר כשהייתי בת 14 וסבתא אדלה בלנקה נפטרה כשהייתי בת 27. הם גרו בתל אביב ואנחנו גרנו בראשון לציון, אז לא ביליתי אצלם הרבה, אבל עדיין היה קשר אוהב מאוד במיוחד עם סבא שלי. הוא היה לוקח אותי ואת בן דודי להצגות יומיות בקולנוע. אני אהבתי סרטים מצוירים ובן דודי סרטי קרטה וסבי לקח אותנו לכל סרט שרצינו".
שמעת מסבא ומסבתא שלך על מה שקרה בשואה או שהם לא דיברו על הנושא?
"לא ממש, שמעתי בעיקר מאימא שלי – הבת שלהם. יש לי מסמכים מהמחנות שסבא שלי היה בהם ובעזרתם יכולתי לחבר את הנקודות ולהבין את מה שעבר עליו. למרות שהוא עבר דברים לא פשוטים הוא כמעט לא דיבר עליהם. סבתא שלי גם היא עברה דברים לא פשוטים. ביום הגירוש במאי 1943 היא מצאה את עצמה מגורשת מהעיר עם שני ילדים קטנים יחד עם מי שנותרו מ20 אלף יהודי סופיה. במקור הם היו אמורים להיות מגורשים למחנות בפולין ובגרמניה, אבל פקודת הגירוש בוטלה וגרשו אותם לערי השדה כדי להרחיק אותם ממרכז הענייניים. כתוצאה מכך התמלאו אותן ערים בפליטים שהיו במצב קשה – לא הייתה להם עבודה, הכסף שהיה להם נלקח מהם, לא הייתה להם תמיכה כמו שיש היום למפונים מהדרום ומהצפון והם לא ידעו אם אי פעם ישובו לביתם. הם חוו מלחמה קשה מאד".
מה סבא וסבתא שלך היו אומרים אם הם היו יכולים לקרוא את הספר?
"אני חושבת שהם היו גאים בי. הסיפור מבוסס על קורות חייהם, אבל הוספתי אירועים ודמויות נוספות כדי להפוך את הספר ליצירה ספרותית. דודה שלי – בתם הקטנה של סבא וסבתא קראה את הספר. חלק מהקטעים היו קשים לה – כמו מחנות העבודה וקטעים שלא הכירה. בגדול היא אהבה אותו מאוד".
למי מיועד הספר?
"בספר חתיכת היסטוריה יהודית לא כל כך מוכרת עליה בחרתי לשים זרקור. אני מאמינה שהספר יכול לרתק אנשים שאוהבים רומנים תקופתיים עבים ומלאי תשוקה לחיים וכמובן את יוצאי בולגריה".
בספרה כותבת אסתר בן שמחון על התקופה בה ברית המועצות פלשה לבולגריה שלאחריה אפשרו בהדרגה ליהודי סופיה לחזור לביתם. הקומוניסטים במדינה עלו לשלטון והפכו את הנרטיב של המלחמה. הם קיבעו בתודעה את הנרטיב שהם אלה שהצילו את יהודי בולגריה. כשנפל הקומוניזם החל הנרטיב להשתנות. בשנת 2000 עלתה ממשלה שהחליטה להפוך את יום ביטול הגירוש – 10/03/1943 ליום זיכרון ממלכתי. מאז ועד היום מתקיים טקס ממלכתי רשמי עם ראשי הקהילה היהודית ועם שגריר ישראל. – זה דבר מושרש מאוד בתרבות הבולגרית. בשנת 2022 הם הקדישו את הטקסים לחסידי אומות העולם. יש בבולגריה מספר חסידי אומות עולם ביניהם ראשי הכנסייה דאז. הסיפור מסובך מאוד. למרות שהצילו את יהודי בולגריה, גרשו את יהודי מקדוניה שהיו תחת כיבוש בולגרי. בערך 12 אלף איש גורשו לטרבלינקה וכמעט איש לא שרד. זאת הסיבה שמתקיים ויכוח על תפקידה של בולגריה בתקופת השואה. בשנה שעברה הייתה הפעם הראשונה בה לא הסכים ארגון "שלום" של הקהילה היהודית הקטנה בבולגריה להשתתף בטקס עד שהממשלה לא תיקח אחריות להרג יהודי מקדוניה. הדבר מוכיח שהנושא הזה חי עד היום גם בארץ בצורה חריפה מאוד וזאת גם בעיניי הרלוונטיות של הספר שכתבתי".
לסיום, מה אפשר לאחל לך – ברמה האישית וברמה המקצועית? מה היית רוצה שיקרה עם הספר?
"לגבי הספר אני רוצה שיהיה באזז סביבו. שידברו על הנושא שהעליתי בספר ושיגיע הכי רחוק שאפשר. בקרוב יראו אור ספרי ההמשך בטרילוגיה "כעלה נידף ברוח" ו"חוף מבטחים". אני מודעת לכך שכיום קוראים פחות ספרים, אבל אפשר לתקן את זה. מערכת החינוך נכשלת הרבה שנים בבחירת החומרים ובאופן הלימוד – במקום ללמד ילדים לאסוף ולהצליב חומר, לנאום ולהקשיב ולהמחיז נושאים חשובים נותנים להם ללמוד בעל פה למבחן קטעים ארוכים אותם הם שוכחים יום לאחר המבחן. אז קודם כול אני מאחלת למדינה שתשנה את דרכיה ותלמד את הילדים לאהוב לקרוא. אני בטוחה שזה אפשרי, עובדה שהם קוראים את ספרי הארי פוטר עבי הכרס. פשוט צריך לספק להם ספרים טובים, עדכניים ולא רק קלאסיקה רוסית שהם לא ממש מתחברים אליה. מה אני מאחלת לעצמי באופן אישי? אני מאחלת לעצמי שאשמור על צלילות דעת עד יומי האחרון ואמשיך ליהנות מכל מה שאני עושה. אני מציינת זאת כי חייתי לצד אימא שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלי וראיתי איך היא סיימה את חייה כאישה דמנטית. הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את הצלילות. כל עוד אוכל לקרוא, לכתוב וליצור בהיותי מוקפת אהבה, אעשה זאת בלי קשר לגיל כי בעיניי זאת המהות האמיתית של החיים".
הספר "ארץ אהובה – חשרת עננים עולה באופק" זמין בחנויות הספרים המקוונות