האוכל שלנו

עוגייה בימי מלחמה / רוני סומק

 

בִּימֵי מִלְחָמָה אֲנִי מְקַנֵּא

בִּמְחַבֵּר הַפְּתָקִים

הַמֻּחְבָּאִים בְּעוּגִיּוֹת מַזָּל.

כָּל מִלָּה שֶׁיִּכְתֹּב תִּהְיֶה

מְשׁוּלָה לְגַרְזֶן הַכּוֹרֵת עֵץ

מִיַּעֲרוֹת הַשֵּׁנָה הַטְּרוּפָה.

 

רוני סומק: "גם עוגיית מזל היא אוכל ואפילו אוכל מועדף בימי מלחמה. ובמקרה הזה היא מחטיבת שירי מלחמת עזה בספרי "אש".

 

הַמַּתְכּוֹן שֶׁל אִמָּא / צְבִיָּה גּוֹלָן

 

נִסִּיתִי

בֶּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי

קֻרְטוֹב שֶׁל מֶלַח

וְסֻכָּר

רָצִיתִי

נִשְׁבַּעַת שֶׁרָצִיתִי

שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ אָז

אָהוּב וּמֻכָּר

עָשִׂיתִי

בְּחַיַּי שֶׁעָשִׂיתִי

אֶת הַמַּתְכּוֹן שֶׁל אִמָּא

מִבְּלִי לְהַחֲסִיר דָּבָר

אֲבָל הָיָה חָסֵר לִי הַמַּגָּע שֶׁלָּהּ

עַד שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי

פָּשׁוּט נִשְׁבַּר

 

צביה גולן: "אימי ז"ל הייתה טורחת שעות ארוכות במטבח, והמטעמים שהייתה מכינה היו מופלאים. כשהייתה אימי ז"ל בת 80, הוציאו לה הנכדים ספר בשם: "ממטבחה של סבתא מרים". עם השנים, למדנו כולנו לבשל, אבל איש מאיתנו לא הצליח להגיע אל טעמו המדויק של האוכל שלה. מה שחסר הוא לא התבלין, אלא מגע כף ידה".

דרך המלח / צור ארליך

 

עִנְיָן שֶׁל טַעַם, אֲבָל מֵילָא:

גַּעֲגוּעַי לַמִּמְלָחָה.

אֵי-פַּעַם, כְּשֶׁבָּזַקְנוּ מֶלַח…

הַיּוֹם הֲרֵי שָׂמִים לְךָ

 

נָצִיב שֶׁל מֶלַח בַּצַּלַּחַת,

אֶת יַם הַמֶּלַח בַּמָּרָק,

וְכָל הַדָּם שֶׁלְּךָ בְּלַחַץ

כִּי מֶלַח דַּק בְּכָל מִזְרָק

 

וּמֶלַח לַח בְּכָל קַלַּחַת,

וְכָל דְּבַר מַאֲכָל מַצְמִיא

וּמְמַכֵּר אוֹתְךָ – הָלַךְ עַל

דְּיאֶטָה וְדִמּוּי עַצְמִי.

 

מְמֻלָּחִים זָרוּ מָלוּחַ

אֶל מְזוֹנֵנוּ בְּחַסְדָּם

וִידֵיהֶם לֹא דָּם מָלְאוּ אַךְ

וַדַּאי מָלְאוּ בְּלַחַץ דָּם.

 

בַּמּוּכָנִים, בַּדּוּכָנִים,

בַּמַּאֲפֶה וּבַמַּקְפִּיא

וּבַמִּטְבָּל

כְּבָר דָּאֲגוּ מִי לְהַכְנִיס

כַּמּוּת שֶׁל מֶלַח גְּדוֹלָה פִּי

חֲצִי מִילְיוֹן מֵהַנִּסְבָּל.

 

נַתְרָן בְּטוֹנוֹת לָן בַּטּוּנָה,

סָלָטִים שֶׁל נַתְרָן כְלוֹרִיד –

מִשְׁתֶּה מַלְחוּת קָרָאנוּ, שְׁתוּ נָא;

הִמְלַחְנוּ עַד לְאֵין מַפְרִיד.

 

כִּי אֶת הַמֶּלַח שֶׁהִפִּילוּ

יְדֵי שׁוֹטֶה אֶל הַתַּבְשִׁיל

כְּבָר לֹא נִמְשֶׁה מִשָּׁם אֲפִלּוּ

אִם אֶלֶף שַׁרְווּלִים נַפְשִׁיל.

 

דְּבָרִים כְּמוֹ מֶלַח יֵשׁ כְּמוֹ זֶבֶל:

שֶׁמֵּיטִיבִים רַק בְּקַמְצוּץ,

וְקַל לָתֵת מֵהֵם תּוֹסֶפֶת

אַךְ לְהַפְחִית – קָשֶׁה פִּצּוּץ.

 

לוּ רַק יָקוּם לָנוּ שָׁלִיחַ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּמוֹנִי סְתָם

אֶלָּא יָקִים אֶת אַל-מָלִיחַ,

כְּמוֹ שֶׁכְּבָר יֵשׁ אִרְגּוּן אַל-סַם.

 

צור ארליך: "השיר מבקש לדון בתופעה זניחה אך מציקה: המלחת היתר של המזון הנמכר בישראל. תוך שהוא מתאונן על התופעה עצמה, הוא גם מוצא בה משל להיבטים נוספים בחיינו".

 

בון אפטיט / שרית לנדאו

 

הַלְּוַאי הָיִיתִי

לֶחֶם צָרְפָתִי מֵחִטָּה

מְלֵאָה

מְקֻשֶּׁטֶת צִמּוּקִים

חֲמוּצִיּוֹת וֶאֱגוֹזִים

כָּזֹאת שֶׁמּוֹצְאִים

רַק בְּמִסְעֶדֶת מִישְׁלֵין

שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים

יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר

מַדְהִים

יַגִּיעוּ מִכָּל הָעוֹלָם בִּמְיֻחָד

כְּדֵי לְהַזְמִין

אוֹתִי. רַק אוֹתִי.

אִם מְעַט חֶמְאָה

 

(אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁאֲנִי יוֹתֵר דּוֹמָה לְלֶחֶם לָבָן מִקֶּמַח חִטָּה כָּזֹאת שֶׁמּוֹצְאִים בְּכָל סוּפֶּר בְּכָל פִּנָּה כָּזֹאת שֶׁנּוֹתְנִים לְיֶלֶד שֶׁמּוֹרְחִים שׁוֹקוֹלָד הַשַּׁחַר שֶׁאֲפִלּוּ הַיֶּלֶד שׁוֹכֵחַ וְכַעֲבֹר חֲצִי שָׁנָה מוֹצְאִים אוֹתִי בְּתַחְתִּית הַתִּיק כֻּלִּי יְרֻקָּה)

 

תָּג מְחִיר / דן בלומברג

 

בִּזְמַן שֶׁאָבִי

עָלַב בְּלָשׁוֹן תְּלוּשׁ הַמְּזוֹנוֹת

מִסְפָּרִים הִתְחַזּוּ לְרַקְדָנִיּוֹת בֶּטֶן וּמִלְמַלְתְּ בִּטְנָן הִתְחַזְּתָה לְסִבּוּבוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ,

אֲנִי תָּלִיתִי מִלִּים עַל קוֹלָבִים,

עַד שֶׁלְּעוֹרוֹתֵיהֶן נִתַּן רַק לְנַחֵשׁ

אֶת גְּנִיחוֹת הָעֵינַיִם שֶׁל הָאוֹר

שֶׁחָדַר רַק מִבַּעַד לְאַגַּן קַו הַמַּשְׁוֶה

פַּעַם אַחַת,

כַּאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהָכִין לוֹ פַּסְטָה

הֵרִים אֶת קְלִפַּת הָאֲבַדּוֹן שֶׁל יַלְדוּתוֹ

כְּמוֹ אֶת חוֹמוֹת הַבָּצָל

שֶׁבָּחֲרוּ אֶת צְרִיבַת הַשִּׁכְחָה עַל פְּנֵי מַחֲבַת כֻּתְנַת הַפַּסִּים

כָּל מָה שֶׁעֵינָיו רְאוּ הָיָה בַּר קוֹד שֶׁל "תָּג מְחִיר" שֶׁלֹּא  רָצָה מֵעוֹלָם לְהַכְנִיס לְקָטָלוֹג

 

דן בלומברג: "אבי ז"ל לא ידע לבשל אבל ידע את ערכה של קליפת בצל, גם אם היא נגרעה מהמזונות שהבטיח לאימי".

 

עוּגַת שׁוֹקוֹלָד / עמית דרבקין חן

לַמַּטְעַמִּים בַּמִּטְבָּח שֶׁל סָבְתָא

יֵשׁ כּוֹחַ מַשְׁכִּין שָׁלוֹם,

הַנִּיחוֹחוֹת שֶׁל הַתַּבְשִׁילִים

אוֹצְרִים בְּתוֹכָם סִפּוּרִים

חֲלוֹמוֹת, גַּעְגּוּעִים

וַאֲפִלּוּ מַסָּע שֶׁל חַיִּים שְׁלֵמִים

עֲטוּפִים בְּתַרְבּוּת וּבְשָׁרָשִׁים.

 

פַּעַם חָוִיתִי פְּרִידָה קָשָׁה

וְסַבְתָּא נָתְנָה לִי לֶאֱכֹל

פְּרוּסַת עוּגַת שׁוֹקוֹלָד

שֶׁתַּעֲלִים אֶת הַכְּאֵב

שֶׁתְּנַחֵם

שֶׁתֶּאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים

מִן הָרִצְפָּה

בַּחֲזָרָה לְלִבִּי הַשָּׁבוּר.

 

לַשָּׁוְא, נִסִּיתִי כָּל הַשָּׁנִים

לְשַׁחְזֵר אֶת הַטַּעַם הַנִּפְלָא

לְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ נֶחָמָה,

בְּכָל עוּגָה הָיָה חֲסַר הַמַּגָּע שֶׁלָּהּ

לָשִׂים בַּקַּצֶּפֶת הַמְּתוּקָה

חֹפֶן שֶׁל הַקְשָׁבָה.

עמית דרבקין חן: "אוכל הוא המרכיב הבסיסי ביותר באנושות. עוגת השוקולד של סבתא העוברת מדור לדור היא סוג של תרופת פלא ללב שבור, היא תמיד היה שם כדי לנחם, לשמח ולאחות את השברים. המשוררת מנסה לשחזר את הטעם המיוחד ללא הצלחה. במתכון המשוחזר נעדר הערך הרוחני, הדו שיח בין הסבתא לנכדתה".

 

הָרֵיחַ הַמָּתוֹק / ד"ר אילנה מאור

 

הָרֵיחַ הַמָּתוֹק הוּא רֵיחִי הָאָהוּב. בְּטַיְּלִי בַּכַּרְמֶל בְּעוֹנַת הַלִּבְלוּב,

אָרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הַצּוּף, דְּבוֹרִים סְבִיבוֹ וְגַם זְבוּב חָצוּף

מִתְעַלְּסִים עִם רֵיחַ הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק.

אָעִיף מַעְלָה מַבָּט, אָרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל ט"וּ בִּשְׁבָט.

בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב, שׁוּק פְּרָחִים הַמֵּרִיחַ מָתוֹק,

וּמִמּוּל מֵצִיף אֶת הָרְחוֹב רֵיחַ בֵּית הַקָּפֶה,

מִתְעַרְבֵּב בְּרֵיחַ שׁוֹקוֹלָד מָתוֹק הַמִּתְפַּזֵּר מוּל פָּנַי

וּבְרֵיחַ הָעוּגָה הַמְּמַלֵּא אֶת חוּשַׁי,

כְּמוֹ רֵיחוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הַתַּנּוּר שֶׁל אִמִּי הַמְּנוֹחָה

בִּהְיוֹתִי עֲדַיִן יַלְדָּתָהּ הַמְּתוּקָה.

 

וּבְבַגְרוּתִי, רֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאַהֲבָה,

רֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַתְּשׁוּבָה

לְכִסּוּפִים מְתוּקִים שֶׁל נַעֲרָה צְעִירָה

שֶׁהָיוּ לְמַתָּנָה מְתוּקָה בְּהִתְבַּגְּרָהּ.

כְּמוֹ תֵּבַת מַמְתַּקִּים יְקָרָה

שֶׁסּוּגִים רַבִּים לָהּ אַךְ רֵיחַ כֻּלָּם מָתוֹק.

 

סֵמֶל לַחַיִּים שֶׁלָּהֶם רֵיחַ מָתוֹק אֲמִתִּי,

רֵיחַ מָתוֹק תְּמִידִי,

רֵיחַ מָתוֹק, לְעִתִּים שׁוֹנֶה, לְעִתִּים מוּזָר,

הַמְּשַׁכֵּר אוֹתָנוּ לַמְרוֹת הַמֻּכָּר.

 

ד"ר אילנה מאור: "השיר הזה נולד אחרי שיצאתי ברגל לפגישה במרכז הכרמל. היה מזג אוויר נפלא וחוויתי את כל הכתוב בשיר".

 

ביצה מוקצפת / אורנה שפי

 

פעם לפני הרבה שנים

כשהייתי ילדה קטנה

היית מכין לי ביצה.

לא סתם ביצה.

ביצה מוקצפת.

מתוקה.

 

שש בבוקר

ברדיו "שמע ישראל"

ואתה עם המערבל

קודם הלבן

אחר כך הסוכר

ובסוף הצהוב

לערבל טוב טוב

 

כפית

ותאכלי מהר

לפני שהקצף יעלם.

 

זה היה מזמן

כשהייתי ילדה

אבא ובת

רגע מיוחד

 

אורנה שפי: "גם מאכל פשוט כ"כ כמו ביצה מוקצפת יכול לעשות טוב על הלב. לעורר זיכרונות, להחיות רגשות ולעורר געגוע לזמנים אחרים".

 

טעמי ילדות / שרה מלול

 

המסע אל תמימות טעמי הילדות עבר דרך

הררי הקוסקוס שהתחרו בגבעות החול של פועלי הבניין,

השקיפו על ים הבדים  ממפעלי הטקסטיל

 

הדגים בחרו לשוט ברוטב אדום עם כוסברה וחרשוף

והכורכום צבע את ידיה האוהבות והקמוטות של סבתא שלשה באהבה

את הבצק.

 

ידים מנוסות כדררו קציצות לתוך סיר אפונה ירוק כמו שחקנית כדורסל מאומנת

הררי אורז לבן קושטו

בטטה וארה הודית לבןשה סארי צהוב ועיטורי פטרוזיליה

 

סלטה מטבוחה אדומה עוטרה

בשרשראות פלפל ושום שנקטפו מצווארי הבניינים

 

בעיירה המדברית

לא היה צורך במסעדות גורמה

כדי לאמוד את חושי הטעם בחלון האהבה של העדות.

 

שרה מלול: "השיר מבטא את הגשר של האוכל בין העדות השונות בעיירת פיתוח מדברית".

 

חָמוּץ / יָעֵל דְּבוֹרָה בַּת-נוֹי   

כְּשֶׁהָיִית

לֹא הֶעֱרַכְתִּי

לַמְרוֹת שֶׁהֵרַחְתִּי

רֵיחַ אַהֲבָתֵךְ

הַמְּבֻשָּׁל

בַּסִּירִים,

בַּשִּׁירִים,

וּכְשֶׁלֹּא הָיִית

וַעֲדַיִן,

אֲנִי מְרִיחָה זִכְרוֹנוֹתַי

מִמִּטְבָּחֵךְ הַבָּשֵׁל,

גַּעֲגוּעַ זוֹרֵק אוֹתִי,

וּכְאֵב בָּשֵׁל

מְתֻבָּל בָּךְ אִמָּא,

לוֹקֵחַ אוֹתִי לְטִיּוּל זִמְרָתֵךְ,

זִמְרַת -קֹדֶשׁ

טוֹבֶלֶת

חַזָּנוּת מִבֵּית -אָבִיךְ

אֶצְלִי בַּבַּיִת בְּשַׁבָּת

כְּשֶׁהָיִית.

וְטַעֲמֵךְ אִמָּא

נִדְבָּק לַיָּמִים,

לַלֵּילוֹת,

לְשִׁירִים מְבֻשָּׁלִים באביסלע' יִידִישׁ,

וְהַרְבֵּה  מִבְטָא  סַבְּרֶס אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי.

מִתְגַּעְגַּעַת לגפילטע הַיָּדוּעַ בַּצִּבּוּר שֶׁלָּךְ אִמָּא,

לַפּוּדִינְג שׁוֹקוֹלָד

שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מָתוֹק,

לַמְּלָפְפוֹנִים הַחֲמוּצִים שֶׁלָּךְ

שֶׁלֹּא הֶחְמַצְתְּ אַף פַּעַם לַעֲשׂוֹת.

סִלְחִי לִי אִמָּא

שֶׁכְּשֶׁהָיִית לֹא הֶעֱרַכְתִּי

טַעַם תַּבְשִׁילַיִךְ,

בִּשְׁבִילִי זֶה הָיָה מִטְבָּח פּוֹלָנִי שִׁגְרָתִי,

עִם קֻרְטוֹב מֶלַח, אביסלע' פִּלְפֵּל שָׁחֹר,

וּמַכְּסִימוּם פַּפְּרִיקָה מְתוּקָה,

וְתָמִיד וַעֲדַיִן,

אֲנִי אוֹהֶבֶת

אֶת הַמִּטְבָּח הַסְּפָרַדִּי, הַתֵּימָנִי, הַמָּרוֹקָאִי.

יֵשׁ לְךָ בַּת שֶׁ'כנזיה עִם נְשָׁמָה סְפָרַדִּיָּה אִמָּא,

וּכְשֶׁלֹּא הָיִיתָ

הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁתְּבַשְּׁלִי לִי

צ'וּלֵנְט וּמָרָק –עוֹף רַק שֶׁלָּךְ אִמָּא,

וְשִׁגְרָתִי בְּהֶחְלֵט,

אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת שִׁגְרָתִי אִמָּא,

וְהַשִּׁגְרָה פֹּה בַּמְּדִינָה,

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי מִצָּרוֹת,

עָדִיף שֶׁלֹּא תִּקְרְאִי בָּעִתּוֹנִים  שָׁם.

עָדִיף שֶׁלֹּא תַּעֲשִׂי מָנוּי. עָדִיף.

נִזְכֶּרֶת בְּזִמְרָתֵךְ בְּשַׁבָּת אִמָּא

וְאֶת הַמַּנְגִּינָה הַזֹּאת אִי אֶפְשָׁר

לְהַפְסִיק.

יעל דבורה בת נוי: "לאחר שהבנתי בתוכי, שאני מאוד מתגעגעת לאוכל שאמי ע"ה הייתה מכינה לנו, אני  בשיר מבקשת סליחה מאמא שלא הערכתי. מטבחה הטעים והאוהב כשהייתה בחיים. קראתי לשיר "חמוץ" מתוך תרתי-משמע, גם פרצוף חמוץ, עצוב, כי אמא נפטרה , וגם אמא הייתה אלופה בהכנת מלפפונים חמוצים. אוכל משחק תפקיד מרכזי בכל בית.

אקורדיונים /  ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

פַּעַם הֵם שְׁמֵנִים פַּעַם הֵם רָזִים

הֵם לֹא בְּנֵי אָדַם, הֵם אָקוֹרְדֵיאוֹנים

יוֹם אֶחָד כְּשֶׁיַּפְסִיקוּ כְּבָר לְנַרְגֵּן

אֶגַּע בָּהֶם וַאֲנַגֵּן

 

פַּעַם הֵם רָזִים פַּעַם הֵם שְׁמֵנִים

מְתָּזֵזִים בֵּין סָלָט לְמוּפְלַטָה

יוֹם אֶחָד כְּשֶׁיִּהְיוּ אֲנָשִׁים

הֵם יַפְסִיקוּ לַעֲשׂוֹת דִּיאֶטָה

 

פַּעַם הֵם אוֹכְלִים פַּעַם הֵם צָמִים

בֵּין לְבֵין לוֹמְדִים מָה מֻתָּר מָה לֹא

כְּשֶׁיִכָּלוּ כָּל הַקִּצִּים כְּשֶׁיַּעֲלוּ הַמִּיצִים

הֵם יִזְלְלוּ וְיִזְלְלוּ וְיִזְלְלוּ.

 

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים: "השיר מדבר על התאווה לאוכל, ועל המאבק בין תיאבון- רעב- שובע- תשוקה ובין המאמצים לרזות. השיר מדבר על יצר האדם והמאבקים שהוא מנהל מול יצרו שלו".

טעמי מולדת ומשפחה / פרופ' זיאד דבור

 

סביב שולחן העץ הישן,

משפחה מתכנסת בחום

ריחות מן המטבח עולים,

לכולם את הבית מזכירים

 

שמן זית טהור נמזג,

זהב נוזלי מברך את הסועדים

עשיר באומגה ונוגדי חמצון,

שומר על הלב והמוח צעירים

 

פיתה חמה נפרסת לכל,

ידיים קטנות נשלחות בהתרגשות

סבא מספר על ימים עברו,

כשהיה קוצר חיטה בשדות

 

זעתר ירוק מפוזר בנדיבות,

טעם הרים וילדות משתלב

עשבי תבלין מחזקים חיסון,

מזכירים טיולים בטבע המלבלב

 

לבנה צחורה בקערה עמוקה,

מקור סידן וחלבון טהור

סבתא מספרת איך פעם הכינה,

מחלב עיזים בחצר מאחור

 

זיתים שחורים לצד ירוקים,

כמו אבני חן בטבעת כסף

עשירים בויטמינים ומינרלים,

מקשטים בחן את הנשף

 

ילדים צוחקים, מבוגרים מחייכים,

זיכרונות פוקעים, מקושטים כרקמה

טעמים פשוטים, בריאים וטבעיים,

מזינים את הגוף ואת הנשמה

 

סבא רבא מספר על ימי המחסור,

כשכל פירור היה יקר מזהב

היום השפע על השולחן מברך,

מזכיר לכולם להודות על המצב

 

ריחות, טעמים, צחוקים ושיחות,

נמזגים יחד לתבשיל של אהבה

סיפור ארוך של משפחה ומסורת,

בכל ביס ולגימה מתגלה

 

כשהארוחה מסתיימת לאיטה,

כולם מרגישים שבעים ומאושרים

לא רק הגוף ניזון מהמאכלים,

גם הלב והנשמה מתמלאים

 

זיכרונות של טעמים ומשפחה,

ילוו את כולם גם בימים הבאים

מזכירים שבריאות ואהבה,

הם המתכון הטוב ביותר לחיים

פרופ' זיאד דבור: "בשיר הכללתי התייחסויות לבריאות, משפחתיות וזיכרונות תוך הדגשת ערכים תזונתיים של מאכלים שונים. כמו כן, תיאור של אינטראקציות משפחתיות וסיפורים תוך יצירת  תחושה של חמימות משפחתית וקשר בין-דורות  דרך האוכל והנוסטלגיה".

 

הַדִּיאֶטָה הֲכִי טוֹבָה הִיא פְּרִידָה / יעל רן

פִּתְאוֹם לֹא בָּא לָךְ לֶאֱכֹל.

הַשּׁוֹקוֹלָד הַמָּתוֹק לֹא מְגָרֶה,

וְגַם אִם לֹא אָכַלְתְּ שָׁבוּעַ-

הַתֵּאָבוֹן לֹא קוֹרֵא.

 

הַדִּיאֶטָה הֲכִי טוֹבָה הִיא רִיבִים

בִּמְקוֹם שְׁעַת כֹּשֶׁר אוֹ קְפִיצָה בַּחֶבֶל.

אֶנֶרְגִיוֹת מִתְבַּזְבְּזוֹת עַל מִלִּים,

הַפַּרְצוּף סָמוּק כֻּלּוֹ, הַלֵּב דּוֹפֵק בְּאִי סֵדֶר.

 

הַדִּיאֶטָה הֲכִי טוֹבָה הִיא מֶּרְחָק.

הַלְּבָטִים מְשַׁגְּעִים.

אַתְּ אוֹכֶלֶת לְצָהֳרַיִם מַחְשָׁבוֹת,

וּבָעֶרֶב – גַּעְגּוּעִים.

 

הַדִּיאֶטָה הֲכִי טוֹבָה הִיא פְּרִידָה

אוֹמְרִים שֶׁזֹּאת הַדִּיאֶטָה הֲכִי מַפְתִּיעָה.

אַתְּ מַּשִּׁילָה קִילוֹגְרָמִים שֶׁל אֹשֶׁר

לְשַׂק דִּמְעוֹת הַאַהֲבָה.

 

יעל רן: "כשאנו חווים במהלך חיינו פרידה, בפרט מבני זוג, באופן טבעי החשקים הבסיסיים שלנו נמוגים ומוזנים בידי זיכרון הכאב, אחד מהם הוא התאבון – שמסמל כמובן את התשוקה לחיים".

קסם / ראובן שבת

רֵיחֵךְ – מַאֲפֵה תְּמָרִים עָגֹל
מֶתֶק הַקִּנָּמוֹן חָבוּי בְּתוֹךְ
עוּגִיּוֹת אֱגוֹזֵי הַמַּזָּל שֶׁל
יָפְיֵךְ
הוֹ, הַקֶּסֶם הַבַּגְדָּדִי הַצָּעִיר שֶׁלָּךְ
אִמִּי הָיְתָה גֵּאָה בּוֹ
עַכְשָׁו.
אַל תִּנְשְׁכִי שְׂפָתַיִם
הוּא לֹא שַׁוֵּה אֶת זֶה,
אֲנִי כֵּן.

ראובן שבת: "השיר מדבר למעשה על מאכל מתיקה עיראקי ידוע-"בעבע" שמורכב מבצק אפוי ושומשום ממולא תמרים, שצורתו פחוסה. והוא נאפה כעוגיה עם מרקם קשה".

סבא מבשל אהבה / נעמה עציץ

סבא תכין לי צ'יפס

כמו שרק אתה יודע

עם מלח וגם קטשופ

סבא, אתה שומע?

כי סבא, עוד מעט לא תוכל

ואני אשאר עם לב מבולבל

ובלעדיך איאלץ לחיות

סבא, תגיד לי איך להיות

 

סבא תכין לי חביתה

כמו שרק אתה יודע

עם מלפפון, עגבנייה

נו סבא, אתה שומע?

כי יום אחד, שם בעתיד

אני ארעב עד להחריד

ואזכר שפעם הייתי מוזנת

בזכותך אשוב להיות מאוזנת

 

סבא, מתי אראה אותך שוב?

כי רק אתה יודע

לבשל לי אהבה

סבא, אתה שומע?

אני לא יודעת איך לאכול

את החיים מבלי ליפול

אז אני אוכלת כמו משוגעת

כי סבא, אני מתגעגעת

נעמה עציץ: "סבא יעקב היה אחד האנשים הכי מיוחדים בחיי והוא ידע לבשל לי אוכל של אהבה יותר מכולם. השנה אציין 20 שנה למותו".